החברה הישראלית היא חברה רב-תרבותית, המכילה בתוכה מגוון רחב של תרבויות, זהויות וסגנונות חיים שונים. חברה זו רוויה בסטריאוטיפים ודעות קדומות כלפי השונה והאחר. מציאות זו משפיעה על החשיבה, התחושות והתפקוד האישי והמקצועי שלנו בחיים האישיים והחברתיים שלנו. המסר, אותו מפנימים הילדים במציאות כזו הוא: "מה שאנחנו רואים ושומעים, היא בוודאי המציאות הראויה".
ילדים בגיל הרך מושפעים באופן ישיר מהמציאות הישראלית ונחשפים מדי יום לסטריאוטיפים ודעות קדומות באמצעות סוכני החינוך עמם הם נפגשים. סוכני שינוי אלו הם ראשית לכל ההורים, הגננות ובנוסף, הטקסטים השונים שאליהם נחשפים הילדים. הדבר מתבטא בהיעדר המוחלט של ייצוג ילדים מתרבויות וזהויות אחרות (אתיופים, ערבים, מזרחים, נכים ועוד) בסיפורים שאנחנו מקריאים לילדים בגן ובבית - כאילו הללו אינם חלק מהחברה הישראלית; בסידור פינת המשחקים (בחלוקה ל"משחקי בנים" ו"משחקי בנות"); הם חבויים בתוך דמויות המשמשות כמודלים לחיקוי בסרטים מצוירים אותם אנחנו מקרינים לילדים והם שולטים בפרסומות ובתוכניות הטלוויזיה שבהן אנו צופים.
החזון שלי הוא ליצור חברה המסוגלת להכיר ולהכיל את השונה והאחר, חברה שבה יש מקום ולגיטימציה לפגוש את האחר באמצעות החוויה האנושית. כדי לעשות זאת, עלינו להתחיל את התהליך החינוכי כבר עם ילדים בגיל הרך. אנחנו נולדים ללא סטריאוטיפים. ילדים מושפעים מדעות קדומות שאנו המבוגרים ספגנו במהלך חיינו ובעיקר מדמויות הסמכות עמם הם נפגשים בגיל צעיר.
להורים, לגננות ולכל בוגר/ת הבא במגע עם ילדים בגיל הרך, תפקיד מרכזי ומכריע בתהליך השינוי החברתי. הורים וגננות הם מנהיגים חברתיים, סמכויות חינוך מרכזיות, ועלינו לראות ולתפוס אותם ככאלה.
כמנהיגים חברתיים, עלינו לבוא לילדים ממקום סקרן, פתוח ומקשיב, ללא שיפוטיות וביקורתיות. עלינו ליצור עבורם סביבה חינוכית שהמסר המרכזי בה הוא לגיטימציה לחשוף ולבטא תחושת ורגשות שונים ומגוונים ללא חשש של דחייה או ביקורתיות הן מצד דמויות הסמכות והן מחברת הילדים עמם הם גדלים.
כמנהיגים חברתיים, עלינו לשאול: האם אנחנו רוצים לקבל תכנים וסטריאוטיפים אלו (המופנמים בתוך ספרות הילדים, פינות המשחקים ותוכניות הטלוויזיה) כמובנים מאליהם, או האם אנחנו רוצים לעצור, כבר בשלב זה, את יצירתם?
כמנהיגים חברתיים, חשוב שנרכוש כלים לזהות סטריאוטיפים אלו. וכשזיהינו, לשנות את הסביבה החינוכית שבה גדל הילד. תפקידנו הוא ליצור עבור הילדים סביבה רב-תרבותית. סביבה מודעת ורגישה לסטריאוטיפים ודעות קדומות אשר תביא לידי ביטוי את כל הזהויות וסגנונות החיים השונים של הילדים בסביבתם החברתית, בגן ושל ילדים בחברה הישראלית.
סביבת חינוכית רב-תרבותית, תאפשר לילד לבנות בסיס ראשוני לפיתוח זהות עצמית המלווה בתחושת ביטחון עצמי ושלמות עצמית ותהווה בסיס ללמידה חברתית ראשונית על השונויות הרבות המתקיימות בחברה ועל הלגיטימציה להתקיים כילדים/אנשים שונים אך שווים.
במסגרת פרויקט שאני מובילה בשנתיים האחרונות "חינוך רב-תרבותי בגיל הרך", פיתחנו, בשיתוף המחלקה החינוכית במוזיאון אנה פרנק בהולנד, את ספר הילדים "הסיפור שלי".
הספר מכיל סיפורים אמיתיים על ילדים בגילאי גן בעלי זהויות שונות ומתאר סיטואציות יומיומיות המכילות חויות רגשיות עמן יכול להתחבר כל ילד באשר הוא. יצירת הסיפורים נעשית באמצעות סופר וצלם המתלווים לילד ומשפחתו ושואבים את התכנים מתוך ההתנהלות היומיומית של הילד.
הספר מכיל גם סיפור על עדי, ילד בן חמש הלוקה בשיתוק מוחין ומשולב במסגרת גן רגילה. בעקבות הוצאת הספר, שוחחנו עם הוריו של עדי, איתי וכרמלה, לגבי תפקידם של הורים בחינוך לרב-תרבותיות:
"בעינינו כהורים לילד עם שיתוק מוחין, נושא החינוך לרב תרבותיות ובבסיסה קבלת השונה מהווה כלי מפתח לעתיד בחשיפת השונה והעמדתו בחזית ובדרך זו גורמת לסביבה להיחשף
לשונות להתמודד עמה ועם השאלות ש'מרחפות' סביבה ולבסוף מעצם העלאת הנושא והשיח סביבו במרבית המקרים לקבלה באהבה. לדעתנו ראשית על הוריי הילד\ה 'השונה' להיות שלמים ולקבל באהבה וללא תנאי את השונות של ילדם ובדרך זו להקנות לו את הכלי המרכזי שיאפשר לו להתמודד מול החברה הלא הוא הביטחון העצמי וההכרה העצמית באשר לשוליות שישנה במגבלה הפיזית או כל שונות אחרת. מובן שלדעתנו חינוך והסברה של הורי ילדים 'רגילים' באשר לשונות בחברה תתרום תרומה רבה ותקל על ילדיהם להתמודד עם השונות בבוא העת".
הוריו של עדי, הם בעיני מנהיגים חברתיים. לא רק משום שהם מתמודדים עם המציאות של ילדם הפרטי, אלא, ואולי בעיקר, משום שבדרך התנהגותם היומיומית הם מסייעים להורים, ילדים ואנשי חינוך, ליצור מודעות ורגישות לסטריאוטיפים ודעות קדומות. רגישות המובילה ליצירת שינוי התנהגותי אצל הסובבים אותם.
