שר המשפטים לשעבר יוסף (טומי) לפיד מציע להעניק חנינה לנשיא קצב, אם יועמד לדין וייגזר עליו עונש מאסר, שכן - לטענת לפיד: "אני לא חושב שהציבור באמת רוצה לראות נשיא לשעבר מובל באזיקים לאבו-כביר".
דומה שנתבלבלה לו, לשר המשפטים לשעבר, האבחנה בין מה שלדעתו "הציבור רוצה", לבין הדבר החשוב באמת הקרוי "אינטרס הציבור".
ובכלל, קשה להבין את העיתוי שבו העלה שר המשפטים לשעבר את הצעתו. הרי בעצם העלאת ההצעה בשלב זה, שבו אפילו טרם הוגש כתב אישום, תורם טומי לפיד לאווירה המרשיעה - גם אם לא התכוון לכך.
כך או כך, כיוון שההצעה הועלתה, נשאלת השאלה האם לא מן הראוי היה ששר המשפטים לשעבר יצרף להצעתו איזה תנאי קטן שעל הנשיא קצב יהיה לעמוד בו: האם לא מן הראוי היה, ששר המשפטים לשעבר ידרוש, שכתנאי מוקדם לתחילת דיון בהסדר חנינה חריג שכזה - יהיה על הנשיא להודות במעשיו ואף להביע חרטה עליהם?
הרי שר המשפטים לשעבר, וכמוהו גם הנשיא קצב, עסקו בתיקי חנינות לרוב, ושניהם בוודאי יודעים היטב, שלהבעת חרטה מצד העבריין - או הימנעות מהבעת חרטה - יש משקל במסגרת שיקולי החנינה.
כדאי להביא ציטוט מפסק דין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (תפ"ח 1010/01), ולהסיק מפסק הדין הזה - "בשינויים המחוייבים" - גם לעניינו של הנשיא.
הנה הציטוט:
"אין שום ספק, שהנאשם ראוי להתחשבות בית המשפט בקביעת עונשו, לאור העובדה שהוא הודה בביצוע עבירותיו, הן במשטרה והן בבית המשפט, ולא רק שהוא חסך בכך זמן, טרחה, וטרדה, בניהול המשפט,- העיקר הוא שהוא חסך מקורבנותיו לבוא ולהעיד בבית המשפט ולעבור טראומה שניה. כפי שציינתי כבר בפתח גזר-הדין, אני סבור שהודייתו של הנאשם היא הודיית אמת, וחרטתו היא חרטה כנה, וגם השיקול שלו להודות, בין השאר, היה כדי לחסוך מקורבנותיו את הצורך להעיד. עמד על כך הסניגור המלומד בטיעוניו לעונש בגילוי לב, באומרו: 'אני חייב לומר, שהנאשם עצמו פשוט לחץ עליי לעשות הכל על-מנת למנוע סיטואציה שבה תבואנה הבנות להעיד בבית המשפט', ואני מקבל את הצהרתו. גם הנאשם עצמו בדבריו לעונש, אמר דברים שיש בהם כדי לשקף גישה זו, כשאמר: 'אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולפנות לקורבנות שלי ולבקש מהן סליחה. אני מאוד מתחרט על מה שעשיתי. אני יודע שפגעתי בהן מאוד קשה. ובפרט עכשיו, לפני הימים הנוראים, אני רוצה לבקש את סליחתן. אם אני ארים טלפון ואבקש סליחתן אני יודע שרק אגביר את הטראומה, ולכן אני פונה אליהן עכשיו, כיהודי אל יהודי, בבקשה... תסלחו לי (הנאשם בוכה). אני יודע שהן לא תוכלנה לסלוח לי בחיים על מה שעשיתי להן".
עד כאן הציטוט.
חשוב להדגיש: החלטה של הנשיא להודות או להביע חרטה על מעשיו היא עניין אישי כבד ביותר של הנשיא עצמו - תוך ייעוץ זהיר ביותר של פרקליטיו - אם בכלל ובמה להודות.
אבל שאלה היא אם רצוי הדבר שאינטרס הציבור יקבל, מלכתחילה, מצב שבו מי שהורשע בבית המשפט ונידון למאסר, יקבל חנינה ולא יישלח כלל לבית הסוהר - גם אם הוא נשיא המדינה לשעבר - וזאת אף מבלי שהודה במעשיו ולא הביע כל חרטה עליהם.