דיכאון ילדים ונוער

אף כי נראה שאם נגביר את הערנות יהיה קל יחסית לאבחן דיכאון, חשוב להדגיש: תמיד, כשפוגשים ילד עם חלק מהתסמינים הנ"ל, יש לשקול אבחנה מבדלת. יש לשלול קיומה של מחלה גופנית. יש לברר אם הילד נחשף לטראומה, אם הוא קורבן להתעללות ועוד. במתבגרים יש לחשוב על צריכת סמים או אלכוהול. לא מעט מהילדים הלוקים בהפרעות ריכוז, קשב ולמידה מפתחים דיכאון משנִי לבעיות אלו, ויש לברר אם קיימות בעיות כנ"ל ולטפל בהן. ולבסוף, בישראל יש לחשוב על בעיות הגירה כגורם להופעת תסמיני דיכאון. כאמור, דיכאון הוא מחלה, זו הפרעה פסיכיאטרית הניתנת לטיפול. הביטוי הקליני לובש מגוון צורות על-פי גיל הפעוט, הילד או המתבגר. כשמתבוננים בגורמי הדיכאון ניתן לראות את ההקשר הגנטי. הדיכאון מתקבץ במשפחות. לדוגמה, הורה שלוקה בדיכאון מכפיל את הסיכוי של ילדו ללקות אף הוא בדיכאון. בילדים ובמתבגרים הלוקים בדיכאון ניכרים שינויים בהפרשות הורמונים ממערכת העצבים המרכזית. מרבית הממצאים קשורים לשינויים בהפרשת הורמון הגדילה, קורטיזול, והורמון בלוטת התריס. תרומה ניכרת להתפתחות הדיכאון בקטינים יש לסביבה שבה גדל הילד - בעיות במערכת הזוגית של ההורים, מצוקה כלכלית ובראש ובראשונה קשיים ביחסים שבין הילד להורים.

הגישה הטיפולית התגבשה מתוך הבנת קיומו של הדיכאון בצעירים ובצעירים מאוד, מתוך הכרת הביטוי הקליני והגורמים האטיולוגיים. ללא טיפול, הדיכאון יחלוף לאחר כתשעה חודשים. אז למה לטפל? תשעה חודשים הם זמן רב לצעירים, בייחוד לצעירים שסובלים. חשיבות הטיפול אינה בצמצום הסבל בלבד, אלא גם במניעת הפגיעה התפקודית או בהקטנתה. כאשר נפגע התפקוד של ילדים ומתבגרים, המחיר הוא פגיעה בביטחון העצמי, ביכולות הלימודיות והחברתיות. לפיכך יש לדיכאון מתמשך פוטנציאל של נזק התפתחותי משמעותי. הגישות הטיפוליות מגוונות ומותאמות לגיל הילד ולמשפחתו. בילדים צעירים הדגש יהיה בהדרכה ובטיפול במערכת הורה-ילד. לעיתים יש לתת מענה טיפולי למשפחה כולה - טיפול משפחתי. בטיפול (פסיכותרפיה) בילדים צעירים בגיל בית הספר היסודי יודגש פעמים רבות המשחק, המאפשר ביטוי בלתי מילולי של תכנים רגשיים. כאן תלוי הדבר במיומנויות המטפל ובהעדפות הילד. יש שיטפלו באמצעות משחק, יש בבנייה בארגז חול, אחרים באמנות. ככל שהילד גדול יותר ויכולותיו החשיבתיות מפותחות יותר, ניתן ליישם טיפול התנהגותי-קוגניטיבי, שהוכחה יעילותו בטיפול בדיכאון במתבגרים (ובמבוגרים). טיפול זה שם במרכז את תבניות החשיבה ה"שגויות", ומעודד פעולות חשיבתיות ומעשיות גם יחד. הילד יקבל עידוד, תמיכה והדרכה מהמטפל. כל פגישה יחד הם יעריכו את התקדמותו ויבחרו במשימות לשבוע הבא. בילדים מגיל ההתבגרות הוכחה יעילותן של תרופות נוגדות דיכאון, בעיקר תרופות מסוג מעכבי ספיגה מחדש של סרוטונין. התרופה המקובלת ביותר לטיפול היא פלואוקסטין. כמו תמיד, לפני תחילת טיפול בתרופות יש להקפיד על הערכה גופנית (בידי רופא המשפחה), וביצוע בדיקות דם. לאחר תחילת הטיפול על המתבגר להיות במעקב רציף וסדיר אצל המומחה שמרכז את הטיפול. בילדים שלוקים בדיכאון יש לשים דגש מיוחד בהערכת הסיכון לפגיעה עצמית. אובדן התקווה, תחושת בדידות וייאוש הם הדוחפים צעירים לאובדנות. טיפול, ובראש ובראשונה התייחסות לרגשות הקשים שחווה הילד ומתן הסבר לו ולמשפחתו, יכולים להיות במקרים רבים מצילי חיים. לפני כשבועיים, באחת מתוכניות האקטואליה, תמה המנחה אם אין הגזמה בדיבורים על דיכאון בילדים ובנוער. לא, אין הגזמה כלל וכלל. יתרה מזו, אם יש מודעות, יש מענה ויש תקווה.

סימני הדיכאון מגוונים והם ניתנים לאיתור אם חושבים על אפשרות זו. הסימן השכיח ביותר הוא ירידה במצב הרוח. הירידה הזאת צריכה להימשך שבועיים לפחות, ולהיות מלווה בשינוי ניכר ברמת התפקוד של הילד/ה. הירידה במצב הרוח מתבטאת בהסתגרות, באיבוד עניין בתחומים שונים (חברים, תנועת נוער, נגינה, ריקוד וכד') ובהיעדר הנאה (מארוחות משותפות, מבילוי ועוד). הביטוי החיצוני במקום דיכאון הוא לעיתים מצב רוח מתוח, רגזני. לא אחת ההתרעה באה מבית הספר. המורה מדווחת שהנערה אינה מרוכזת; לפעמים שאינה משתתפת ונראית מנותקת ומרוחקת; שיש ירידה בהישגים הלימודיים. בירור נוסף יעלה שהיא אינה יוצאת להפסקות; שאינה לוקחת חלק בפעילות הכללית. יש שינויים בתיאבון ובהרגלי האכילה. על-פי רוב יש ירידה בעניין באוכל וירידה בתיאבון, וזה גורם להפחתת משקל או להיעדר עלייה במשקל כמצופה לפי הגיל. בחלק מהילדים ומהמתבגרים יש אכילת יתר ועלייה במשקל. הרגלי השינה גם הם משתנים. הפרעת השינה האופיינית לדיכאון היא יקיצה מוקדמת בבוקר. עם זאת, חלק מהילדים יתקשו להירדם, ובמקרים מסוימים יתבטא הקושי בשינה מרובה. במרבית המקרים תהיה לילד תחושת ערך עצמי נמוך, לפעמים גם יחווה תחושת אשמה מכבידה. אחד הנושאים המדאיגים ביותר הוא האובדנות בדיכאון. ואכן, ילדים במצב זה מרבים לחשוב על המוות, ולעתים מתכננים התאבדות. בילדים צעירים אחת התופעות היא היעדר זהירות, לפיכך יש יותר תאונות, יותר פציעות.