פוליטיקאים ועיתונאים יכולים תמיד לסמוך על זכרונו הקצר של הציבור ולהתעלם בקלילות מאמירות או כתבות שבהן סתרו לגמרי את עמדתם הנוכחית. די אם נסקור התבטאויות שלהם בתחילת המלחמה באמצעה ובסיומה ונגלה כי רק מעטים שמרו על עמדה עקבית כלשהי. בכך אין אני טוען שעמדה עקבית היא נכונה, אך עמדות המשתנות אחת למספר ימים אינן מגלות שיקול דעת עדיף.
מאחר ואיני פרשן מקצועי ואיש אינו משלם לי על-מנת להיות צודק, או לפחות עקבי, אוכל לוותר על הגנת הזיכרון הקצר ולהזכיר לקוראי את תמיכתי הברורה במפלגת העבודה ערב הבחירות ואת תמיכתי בהנהגתו של עמיר פרץ. לפרק זמן קצר הייתה לי תקווה שתנועת העבודה עשויה לחדש את נעוריה תחת הנהגתו של עמיר פרץ והיא מציבה חלופה ראויה בנוף הפוליטי הקיים. לא ציפיתי להישגים יוצאי דופן בבחירות האחרונות, אלא רק לתחילת תהליך שיקומה של תנועת העבודה הציונית.
זמן קצר לאחר הבחירות הבנתי שתקוותי הייתה תקוות שווא וכדברי המשורר "היה חלום-גם הוא עבר". אוכל גם לצטט מה שאמר האלוף במילואים יוסי פלד שתמך בנתניהו- "טעיתי בגדול". טוב, אז יוסי פלד חזר בו שוב מקביעה זו ומי יודע מה צופן העתיד לרומן המתחדש בין השניים. הטעות האישית שלי הייתה כפולה, טעיתי באמונה ובתקווה שניתן להקים לחיים את תנועת העבודה ההיסטורית וטעיתי ביכולתו של עמיר פרץ לבצע משימה זו, אם היא בכלל ניתנת לביצוע. איני אומר את הדברים בקלות, שכן כל מה שהתחולל במפלגת העבודה מאז הבחירות גרם לי למשהו די קרוב לשברון לב.
יש לומר אמת - מפלגת העבודה מורכבת ברובה המכריע מעסקנים פוליטיים חסרי יכולת מינימאלית לעבודת צוות, חסרי לויאליות לקבוצה הפוליטית עליה הם נמנים וברובם הנם חסרי מחויבות רעיונית כלשהי, מלבד המחויבות לעצמם. אני באמת לא רואה הבדל גדול בין אופיר פינס לרוני בראון ובין קולט אביטל ואורית נוקד לציפי לבני ורונית תירוש. ערכי תנועת העבודה הציונית תקפים בעיני כיום כבעבר אך איני יכול לטעון כי קיימת מפלגה העשויה לייצג ערכים אלו.
באופן מוזר מה שמסמל לאחרונה בעיני את שברה המוסרי של מפלגת העבודה לאחר הבחירות הוא התנגדותה הנחרצת ו"הרעיונית" לצירוף מפלגתו "הלאומנית" של ליברמן שהינה גם ימין פוליטי וגם כמובן ימין חברתי. המתנגדים לצירוף ליברמן מבהירים לנו שלא יעלה על הדעת שיתוף פעולה בין מפלגת העבודה למפלגתו של ליברמן שהינה אנטי חברתית ומתנגדת למתן סיכוי ל"אופק מדיני".
לא ההסתייגות מליברמן ומפלגתו (שיש בה הגיון פוליטי) היא המאוסה בעיני, אלא הצביעות והרמייה שיכולים להתבסס רק על זכרונו הקצר מאד של הציבור. ניתן היה להתרשם מאד מהמחויבות הרעיונית של ההתנגדות לליברמן, עד אשר נזכרים במאמצים הנואשים של אותה קבוצה פוליטית להקים לאחר הבחירות "קואליציית חירום חברתית" בראשות עמיר פרץ ואשר חייבת הייתה לכלול לפחות שתיים ממפלגות הימין (האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו והליכוד).
הצידוקים ששמענו אז למהלך פוליטי מוזר זה המחבר ניגודים פוליטיים גרמו לרבים בחילה, שכן היה ברור שמדובר במהלך שגוי לחלוטין מבחינה אידיאולוגית וציבורית. לשמוע כיום מאותה קבוצה עמדה השוללת על-רקע רעיוני כל שיתוף פעולה עם ליברמן ומפלגתו, זה קצת יותר ממה שאני יכול לבלוע - אפילו מפוליטיקאים.
למפלגת העבודה היה ונותר לאחר הבחירות מוצא מכובד אחד -להישאר באופוזיציה. היא לא הייתה חייבת להיות בממשלה, להיפך - היא הייתה חייבת להמתין ולהילחם על עמדותיה מבחוץ מאחר ולא צברה בבחירות די כוח להגשים את עקר מצעה. למרבה הצער מהפיתרון הפשוט והמכובד של הישארות במדבר האופוזיציוני היא חששה יותר מכל.
מפלגה המאמינה בעצמה ובייעודה אינה חוששת להיות באופוזיציה, עד שתגיע שעתה הפוליטית. עסקנים פוליטיים הרואים בחברות בממשלה את חזות הכול לא יחלמו על השארות מחוץ לממשלה. עסקן פוליטי שנותר מחוץ לממשלה, בעת שמפלגתו הצטרפה אליה, יעשה הכול, לרבות פגיעה במסגרת הפוליטית אליה הוא משתייך ובלבד שיוכל להיכנס לממשלה.
אם ייכנס ליברמן לממשלה, הדבר יקרה משום שברור שלמפלגה החסרה מחויבות רעיונית, הנהגה, לכידות וכבוד עצמי ניתן לעשות הכול. המהלך להכנסת ליברמן לממשלה מבוסס כולו על ההנחה שחלק מחברי מפלגת העבודה יעדיפו, בכל מקרה, להישאר בממשלה וביתורו של הגוף הגוסס הזה הוא בלתי נמנע. קיים רצון לומר לאולמרט כי יכניס כבר את ליברמן לממשלה ויגאל את מפלגת העבודה מייסוריה.
קראתי פעם אמירה שיוחסה לאחד מראשי עיריית ניו-יורק בעבר. האיש אמר לפוליטיקאים "עשו את הדבר הנכון- בתשעה מתוך עשרה מקרים זה יהיה גם הדבר הנכון מבחינה פוליטית". לעתים הנכונות לשלם מחיר, להמתין ולעמוד על עקרונותיך הם הדבר הנכון ביותר לעשות מבחינה פוליטית ומוסרית. מפלגת העבודה תמיד הייתה מתוחכמת יותר ואת התחכום הפוליטי שלה היא תוכל לציין על קברה.
