יומני אבנרי: ארבעת הצבועים

ניתן בהחלט לקנא במשנה לראש הממשלה, שמעון פרס, שבגילו ניחן עדיין בכושר גופני ובצלילות מחשבתית. אין לו בעיה לצאת במחולות, ממש כשם שאין לו קושי לנהל שיחות ארוכות עם שועי העולם. הכינוי "לוזר", שמלווה אותו שנים רבות, אינו מזיז לו: הוא נמר חברבורות שנופל תמיד על הרגליים וממשיך לנוע בג'ונגל הפוליטי הפתלתל, שמוכר לו היטב. הוא כבר היה בכל הסרטים, היומנים והפרסומות. בשעתו, בביוגרפיה שלו שחוברה על-ידי דב גולדשטיין, הדביק יצחק רבין לפרס את הכינוי "חתרן בלתי-נלאה". עד היום שב פרס ומוכיח בכל הזדמנות שהוא ראוי לשאתו. רבין היה מודע היטב לחציות קווי החוק שביצע פרס במהלך פעילותו הפוליטית. בשנת 1992, ערב ההתמודדות האחרונה ביניהם על תפקיד מועמד מפלגת העבודה לראשות הממשלה, הזמין אותי רבין לצריף בקריה שבו ישב מאז שפרש מתפקיד שר הביטחון. רבין ביקש למסור לי תיק מסמכים חסוי, שהוחזק בכספת, ובו מידע מפליל על מעלליו של פרס. סירבתי לקבל את התיק. אמרתי לרבין: "לפרס יש שני תיקים עליך. אל תלך בדרכו". זמן מה לפני מותו הודה לי על כך באירוע בביתו של משה כהן, גזבר מפלגת העבודה. פרס ניסה לתקן את הדימוי שדבק בו. באחרונה הוא דאג לצנזר כמה דברים שנאמרו עליו ועמדו להתפרסם בביוגרפיה שלו, פרי עטו של ד"ר מיכאל בר-זוהר, שהוזמנה ומומנה על-ידי מרכז פרס לשלום. בין השאר, הוא ביקש להשמיט דברים שאמר השר לשעבר, גד יעקובי, שמכיר אותו היטב מכמה נסיבות פוליטיות לא מחמיאות. הפעילות הכספית השנויה במחלוקת של מרכז פרס לשלום היא סימפטום להתנהלותו הציבורית של שמעון פרס, שמעולם לא הצטיינה ברמתה המוסרית. הוא היה מחלוצי הזיקה בין הון ושלטון, בנסיעותיו בעולם במטוסיהם הפרטיים של אילי הון מסוגו של ברוס רפופורט, או במתנות יקרות שקיבל מהם, למשל השעון שהעניק לו דוד בלאס. יתרה מכך: מעולם לא נשמעה מפיו מפיק השירה של פרס ולו מילת ביקורת אחת על פוליטיקאי כלשהו שסרח, קיבל שוחד או מעל בכספי הציבור. הדוגמאות האחרונות הן אריאל שרון ואהוד אולמרט, שקיבלו ממנו גיבוי מוחלט כשנשאל אודות החשדות המיוחסים להם. אם וכאשר יוגש כתב אישום נגד אולמרט בגין קבלת שוחד, פרס - מטעמים שונים, רובם ברורים לכל - צפוי למלא את פיו במים עכורים. לאחר כדרכו, ובניגוד לתחזיות – הפסיד פרס למשה קצב בהתמודדות על משרת נשיא המדינה, ולעמיר פרץ בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה, היה מי שסבר לתומו כי הוא יקדיש את זמנו לקירוב לבבות במדינה ולקידום השלום. התקוות האלה התבדו. פרס עזב את מפלגתו, זו שזמן מועט לפני כן התמודד על הנהגתה, וחבר למפלגת קדימה, תוך שהוא מאלץ את שרון לקבל לשורות המפלגה החדשה את בת-בריתו, דליה איציק. בשבועות האחרונים, לנוכח הסתבכויותיו של קצב, נעור בו שוב הרצון להיבחר לנשיאות המדינה. ריח של הזדמנות עלה באפו האנין של פרס, חובב ההתמודדויות. באחרונה נחלץ פרס מדרישתה שהציגה עמותת אומ"ץ, להעמידו לדין בגין נסיעה למונקו שערך בחברתה של איציק, על חשבון המיליונר אהרון פרנקל (איציק סירבה נהוג כמוהו.) אך אני חייב להזהיר את פרס שיש בדרכו מוקש שטרם פורק: אצל היועץ המשפטי לממשלה תלויה ועומדת תלונה של אומ"ץ, התובעת שהמשטרה תחקור את פרס בחשד לקבלת טובת הנאה בשווי מאה ועשרים אלף דולר מאיל ההון חיים סבן, שרכש את חברת בזק וקיבל הטבות חריגות מאיציק בעת כשכיהנה כשרת התקשורת, ובתמורה תרם כספים למטה הבחירות של פרס. לנו אין כל כוונה להעניק לו הנחה או מתנות.

היו ימים בעבר הרחוק שבהם חשבתי לתומי שמאיר שטרית, שר הבינוי והשיכון וממלא-מקום שר המשפטים, הוא דמות ערכית בביצה הפוליטית. בהדרגה התפכחתי, כשראיתי שאין בו נאמנות לאנשים שמטיבים איתו, ושהוא נוטה לנטוש אותם בהזדמנות הראשונה, תוך הפרה של הבטחותיו כלפיהם. הדוגמא האחרונה לכך היא בגידתו בבנימין נתניהו, שגאל אותו בשעתו מהתפקיד חסר התוכן של שר בלי תיק - שניתן לו על-ידי שרון, שלא העריך אותו במיוחד - ומינה אותו כשר במשרד האוצר. אחרי התפטרות נתניהו, הפגין שטרית את צביעותו המוכרת ומתח עליו ביקורת בפומבי. בעבר, כשכיהן כראש מועצת יבנה (שכיום נהנית ממעמד של עיר), ניסו כמה כלי תקשורת לחשוף פרשות "לא חינוכיות" שאירעו בישוב. אבל שטרית הפעיל לחץ ומנע את הפרסומים. העיתונאים שהכינו את התחקירים, ואני בהם, חזו בצער איך האינטרסים הכלכליים של כלי התקשורת גוברים על זכות הציבור לדעת. כשכיהן שטרית כגזבר הסוכנות, הפריעה לי השמחה שהפגין לאידו של יו"ר הסוכנות המנוח, שמחה דיניץ, שהועמד לדין בגין "חליבת" כספי ציבור מקופת הסוכנות, פרשה שנחשפה לראשונה בכתבה שהכנתי לידיעות אחרונות. דיניץ נחלץ ממשפטו "בשן ועין". מאוחר יותר הועמד לדין באשמה שהשתמש בכרטיס האשראי הסוכנותי שלו למטרות פרטיות. שטרית זוכה זיכוי מלא. במהלך השנים הועלו טענות על ניגוד אינטרסים בין תפקידיו הציבוריים לבין עסקיה המשגשגים של רותי. אלה נותרו ללא מענה. כך למשל, לפני שנה הגישה עמותת אומ"ץ בקשת התנגדות לוועדה שדנה בתוכנית להעתיק את התוואי המתוכנן של מסילת הרכבת לדרום ממסלול הסמוך לים למסלול מזרחי יותר, שאמור לחצות את יבנה. שטרית טען שאינו מעורב בפרשה. ראש עיריית יבנה, צבי גוב-ארי, אמר לי בשעתו שמשפחת שטרית מעורבת מאוד בקידום התוכנית, החופפת את האינטרסים של קבוצת אלון-דור – אחת הלקוחות העיקריות של משרד יחסי הציבור שבבעלות רותי שטרית. שטרית דחה בזמנו את הטענות ואמר כי הוא נמנע מלעסוק בכך, בתפקידו כשר התחבורה. לדבריו, אם יועבר תוואי הרכבת הוא יהיה אחד הנפגעים, שכן ערך ביתו המצוי באזור, דווקא ייפגע. דודי ויסמן, מבעלי אלון-דור, אמר אז כי הדרישה דווקא הועלתה מצד עיריית יבנה, שביקשה שהרכבת תגיע למרכז יבנה, תתרום לעסקים במקום ותאפשר לתושבים להשתמש ברכבת הנוסעים. מכל מקום, אמר: לאלון-דור אין העדפה בנושא. משפחת שטרית פעלה ביבנה גם למען חברת רב בריח, שביקשה להרחיב את מפעלה במקום. לפני זמן לא רב, בשיחה שניהלתי עימו בעת שכיהן רק בתפקיד שר הבינוי והשיכון, מחה שטרית על כך ששרת החוץ, ציפי לבני, קיבלה לפני כשנה אות מטעם אומ"ץ על פעילותה במשרד המשפטים. הוא הפטיר בחוסר פרגון: "לא מגיע לציפי שום אות הערכה. היא לא עשתה כלום במשרד המשפטים. האות הגיע לי, בזכות הדברים הרבים שעשיתי בשעתו במשרד" [שטרית שימש שר המשפטים בעת כהונת ממשלת נתניהו]. מיד לאחר שנבחר למלא את מקומו של חיים רמון במשרד המשפטים, הזדרז שטרית להודיע על מינויה של דורית ביניש לנשיאת בית המשפט העליון. לדבריו, עשה זאת בשל אמונתו ביכולותיה ובשל רצונו לשמר את הנוהל המקובל, לפיו השופט הוותיק ביותר בבית המשפט העליון מתמנה לנשיאות עם פרישת הנשיא הקודם. המניע העיקרי להחלטותיו לא היה מקצועי גרידא: שטרית פשוט רצה להראות לאולמרט שאין בכוונתו להיות שר משפטים זמני. השבוע הגיעה צביעותו של שטרית לשיא חדש, כשהודיע שהוא מתכוון לתמוך בהצעת החוק של אביגדור ליברמן לשינוי שיטת הממשל, כדי לאפשר לליברמן להיכנס לממשלה, אך בהמשך, כאשר ההצעה תועלה לדיון בכנסת, אין לו כל כוונה לתמוך בקידומה. אחרי ששר המשפטים הזמני וחבר מרעיו יצליחו לעבוד על אזרחי המדינה, הם ישובו להטיף לנו מוסר, יעטו הבעה מיוסרת, ולעיתים גם יגלגלו עיניים צבועות לשמים.

בכל פעם שאני קורא באחד העיתונים ריאיון עם האופוזיציונר הלוחם סילבן שלום, או צופה בו באחד ממשדרי הטלוויזיה, תוקפת אותי התחושה שמדינת ישראל מתקדמת אל האבדון רק משום ש"סטיב", כפי שמכנה אותו רעייתו, לא משמש בתפקיד מרכזי במדינה. כך היה גם בימים האחרונים, כשסילבן קפץ לביקור חשאי מתוקשר אצל ראש הממשלה. על מה דיבר עם אולמרט באותה שיחה בארבע עיניים? כשנשאל על כך, גילה בחצי פה שנושא שיחתם היה הסכנה החמורה של התחמשות אירן בנשק גרעיני. כשר החוץ לשעבר, הוא ביקש לתדרך את אולמרט לקראת פגישתו השבוע עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. סילבן - שמגדיר את עצמו כיחיד שקרא נכונה, כבר לפני כמה שנים, את מפת הסכנות האיזוריות - סובר כנראה שרק המוח הפורה שלו יכול להציל את עם ישראל מהשואה שעלולה אירן להמיט עלינו. סילבן שכח שאולמרט עלב בו בפומבי וכינה אותו "שר החוץ הגרוע ביותר בתולדות המדינה". לאחר מכן אומנם שיבח אולמרט את סילבן על תפקידו כשר החוץ, בניסיון לפייסו, אך ההערות הקודמות לא נמחקו. לסילבן ואולמרט יריב משותף: שניהם מתעבים את בנימין נתניהו. סביר שברית האינטרסים נגד נתניהו היא שמקרבת ביניהם. ב"סביבתו" של אולמרט היו כאלה שלחשו כי הוא רצה בחברתו של סילבן בעיקר כדי לדגדג ולעצבן את נתניהו, שהולך ומתחזק בסקרים, בעוד שהתמיכה באולמרט הולכת וצונחת. ב"סביבתו" של נתניהו טענו שאין זה יאה לסילבן להתרפס בפני אולמרט דווקא בתקופה שבה האופוזיציה נערכת למתקפת (מושב) החורף נגד הממשלה. צביעותו של סילבן בלטה במיוחד באופן התנהלותו ביחס למצב הכלכלה הישראלית. בעבר, כאשר מונה לכהן כשר האוצר בממשלת שרון הראשונה, התדרדר עוד יותר מצב המשק, על-אף כמה רפורמות בהן החל. מאחורי גבו נועץ שרון בשורה של אישים, בניסיון לתקן את הנזקים. אבל המלאכה היתה קשה. המצב בא על פתרונו רק כשסילבן הוחלף בנתניהו, שהצליח להציל את המשק הישראלי והזניק אותו אל על. במקום להודות לנתניהו על שהצליח למחוק את מחדליו, סילבן - הקוזאק הנגזל - תקף אותו בפומבי וייחס לעצמו את הנס הכלכלי. סילבן הוא נעלב סדרתי. השבוע, בפעם המי יודע כמה, הוא נעלב שוב, הפעם מכך שנתניהו צירף לתנועת ליכוד את האלוף במילואים יוסי פלד מבלי שטרח לעדכן אותו על כך. סטיב החל לחשוש שמקום השני ברשימת הליכוד לכנסת - ששוריין לו בשעתו על-ידי נתניהו והוענק לו על מגש של כסף - לא יהיה מובטח לו עוד בעתיד, מה גם שלנוכח חקירותיו הנמרצות של מבקר המדינה בפרשיות של קניית קולות, ספק אם סילבן יוכל להוסיף ולחלק באירועים משפחתיים של חברי מרכז הליכוד מתנות נדיבות הממומנות מהונה של רעייתו, יהודית (המתעקשת להיקרא "ג'ודי") שלום-ניר-מוזס. סילבן מנסה בחודשים האחרונים להתרחק מכמה עבריינים, חברי מרכז הליכוד, שנמנו בעבר עם תומכיו הנלהבים, מחשש שידבק בו רבב. לאחר שעשו את שלהם והביאו לו קולות, העבריינים יכולים ללכת. שלא כבעבר, כיום ג'ודי מתקשה להבטיח את פרסומן של כתבות מפרגנות על תומכיו של בעלה בידיעות אחרונות, העיתון שבבעלות משפחתה. אבל היא טרם איבדה את האמונה שסטיב שלה יהיה יום אחד ראש ממשלת ישראל. היא מבססת אותה על תחזיותיה של להקת המסתורין שלה, הכוללת אסטרולוגית, קוראת בקפה, קורא בתה צמחים, פותח בקלפים, כירולוג, מהפנט, מציץ בעיניים ודוקר באוזניים. סילבן בונה על כך ומאמין שיממש את המטרה שהתוותה לו אשתו.

יוסף (טומי) לפיד, שר המשפטים לשעבר, ידוע כבעל פה גדול, וגם כצבוע ותיק. כך, למשל, כאשר כיהנתי בשעתו כיו"ר איגוד העיתונאים והגשתי תלונה נגד יאיר, בנו, בשל השתתפותו במשדרי פרסומת של בנק הפועלים שמהם עלה חשד לעבירה אתית חמורה, טומי - שהמנהל התקין הוא לכאורה נר לרגליו - לא היסס להתקשר אלי ולנזוף בי קשות. הפוסל, במומו פוסל, אלא אם הוא צבוע. עם כניסתו לחיים הפוליטיים, לפיד יצא בחריפות נגד תופעת הכספים הייחודים המועברים למגזר החרדי במסגרת הסכמים קואליציוניים, אבל מפלגת שינוי שבראשה הוא עמד לא היססה לקבל בעצמה מקופת המדינה כספים ייחודיים לצרכי תרבות ואמנות. גם איגוד השחמט, שלפיד שימש כיושב-ראשו, לא קופח מכספי תקציב המדינה. לפיד גרם השבוע לסערת רוחות זוטא כשאמר שאם יוגש כתב אישום נגד נשיא המדינה, ואם הלה יורשע בדין ויהיה צפוי למאסר, מוטב שתוענק לו מעין חנינה. עונשו יהיה בכך שייאלץ להסתלק בבושת פנים לביתו בקריית-מלאכי. למרות שלאורך השנים קיימתי קשרי ידידות עם משה קצב, ומדי פעם נפגשתי איתו, אני חולק על הצעתו של לפיד. כשר המשפטים לשעבר, הוא צריך היה לתמוך ביישום העיקרון של שוויון בפני החוק. בעצם, מה יש להתפלא: לפיד תמיד מגלה סלחנות תמוהה, ולא תמיד משוללת אינטרסים, לנוכח אישי ציבור הנחשדים בפלילים. כך נהג כשכיהן כשר המשפטים ונמנע מלהשמיע את קולו בעניין החקירות הפליליות שהתנהלו נגד ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, ושני בניו. לפיד הצבוע גונן על משפחת שרון עד הסוף. אני מוכן להמר כי אם הדבר היה תלוי בו, עמרי שרון לא היה מועמד לדין. אהוד אולמרט, ראש הממשלה הנוכחי, הוא חברו הקרוב של לפיד, שפרש בינתיים בבושת פנים מהחיים הפוליטיים, לאחר שמפלגת שינוי, שאותה ניהל כדיקטטור, הראתה לו ולאברהם פורז את הדלת החוצה. בעת שכיהן בתפקיד שר המשפטים, "סימן" לפיד לפרקליטת המדינה דאז, עדנה ארבל, את התוצאה שהוא מצפה לה בתיק אולמרט בפרשת האי היווני. וכיצד עשה זאת: הוא הכריז מה שהיה ידוע - שאולמרט הינו חברו הקרוב, ועל-כן הוא - לפיד, נמנע מהתערבות. בד-בבד עם כך הודיע פומבית, כי יקדם את מועמדות ארבל רק לאחר שהיא תסיים את הטיפול בפרשת האי היווני, הנוגע לאולמרט ולשרון. ארבל לא היתה זקוקה לרמז עבה מזה. בחודשים האחרונים אטם לפיד את אוזניו ולא היה מוכן להשמיע ולו מילת ביקורת אחת על אולמרט, הפוליטיקאי המושחת ביותר בתולדות המדינה. גם כשהתקשורת הציגה עובדות חותכות לכך שאולמרט קיבל לכאורה שוחד בכמה פרשיות, לפיד סתם את פיו הגדול. בהזדמנויות שונות מלמל שהוא לא מאמין שאולמרט עבר אי פעם על החוק. אולמרט לא שכח לחברו הצבוע על תמיכתו ומינה אותו באחרונה כיו"ר מועצת יד-ושם. לפיד, מצידו, לא היסס לחבור לראש הממשלה כשהלה יצא נגד חברו הקרוב, דן מרגלית. מרגלית מתח ביקורת נוקבת ומפתיעה על אולמרט בעקבות הכשלים והמחדלים של מלחמת לבנון השנייה ותבע את התפטרותו. כתוצאה מכך, הוא מוחרם עתה על-ידי סביבתו הקרובה של אולמרט, וכבר אינו מוזמן לפגישות אישיות בלשכה. הוא אף לא הוזמן באחרונה למסיבת יום ההולדת שערכו לאולמרט חבריו הקרובים, בניצוחו של טומי, הלפיד שכבה מזמן.