הרוח החיה בקבוץ שלי נקראת סביון. אשה צעירה נאה ולבבית שתפקידים מגוונים נטלה על עצמה ואיש אינו מסוגל לבצעם כמותה. היא האחראית לאירוח ולמציאת מקומות דיור מתאימים לכל הבא אלינו לתקופה קצרה או ארוכה. היא תמיד תמצא עוד חדר פנוי עבור זוג הורים שבאו במפתיע לבקר את ילדיהם או מטיילים שהגיעו אלינו מיוגעים אחר הליכה ארוכה בשביל-חוצה-ישראל. והיא תמיד תוכל להניח מצעים נקיים ושמיכות חמות לאורחים ולעולם לא תתן לאורח חדר שלא ניקתה קודם לכן.
היא מנגנת בכינור ומנגנת על פסנתר ובקלידים של אורגן חשמלי. אין מסיבה בקבוץ ללא ארגון מופתי של סביון ואין הצגה נערכת כאן אלא אם כן סביון מכינה אותה ומלווה אותה בנגינתה. כל "חיי התרבות" שלנו מרוכזים סביבה ומנוהלים בידיה.
כל שידעתי אודותיה בשנים הראשונות למגורי כאן הוא שגדלה בבאר שבע ולקראת סיום לימודי התיכון שלה הצטרפה לאותה חבורת צעירים שנעשו הגרעין המייסד של הקבוץ. ברבות הימים נודע לי שאביה היה פעם חבר כנסת מטעם מפא"י וכי אמה ידועה כמשפטנית דגולה והתפרסמה כפרופסור למשפטים.
זה כל שידעתי אודותיה עד שבאחד הימים קראתי ראיון עם הוריה בעתון "מקור ראשון". עלי לציין שעתון זה אינו עיתון חביב עליה במיוחד ואלמלא הבאתי אותו לא היתה יודעת כלל על הראיון עם הוריה. באותו ראיון סיפרה האם שהיא דור שביעי בארץ - נינה לישראל בק. ברגע שקראתי דברים אלה הוארה בעיני דמותה החביבה של סביון ונוצרה בי תחושה כי כל הדברים והאנשים מצויים במקומם הנכון והראוי להם.
אך כשפניתי אליה ושאלתי אותה אם יש לה ידיעות כלשהן אודות משפחת פרומקין (חותנו של ישראל בק) לא ידעה סביון להשיב לי ובסופו של דבר מצאתי עצמי מספר לה מי היה סבא-רבא שלה. דברים שבעיני נחשבים לידע אלמנטרי אינם ידועים כלל לצעירים ממני וברצוני לספר כאן בקצרה אודות ישראל בק.
בשנת 1831 הגיע ישראל בק לארץ והוא בן 34. הוא גדל בברדיצ'ב שבאוקראינה למשפחה של מדפיסים. בברדיצ'ב היה אף הוא מדפיס שהוציא 30 ספרים לשוק ואז נאלץ לסגור את עסקו כי לא היתה פרנסה. הוא ארז אפוא את מכבש הדפוס ועלה עמו ועם משפחתו לארץ ישראל הישר לצפת.
ארץ ישראל של אותם ימים היתה ארץ שיהודים עלו אליה כדי למות בה. מי שהקים משפחה, השיא את ילדיו והתפלל כל ימיו לשיבת ציון היה עולה בערוב ימיו לא"י. הישוב היהודי היה בערים: ירושלים, צפת, טבריה, חברון, עזה, יפו. לא היו ישובים כפריים של יהודים מלבד כפר השילוח שהוקם על-ידי יהודים מתימן והם לא עסקו בחקלאות.
ירושלים שבין החומות היתה המרכז התרבותי של יהודי הארץ. מרבית יהודי ירושלים התקיימו מחלוקה - דהיינו מנדבת ידם של יהודי הגולה.
צפת היתה שונה. היא היתה מרכז של גדולי תורה ומקובלים. יהודי צפת התפרנסו ממשלוח יד ומסחר עם חקלאי האזור. ישראל בק הקים שם את בית הדפוס שלו ואף הוציא כמה ספרים. אך ב- 1834 נהרס בית הדפוס במהומות שהתחוללו בעיר על-ידי ערביים שהצטרפו למרד של מוחמד עלי.
הוא שיקם את בית הדפוס. בו בזמן מצא בית על הר הג'רמק (הר מירון) וגם אותו שיקם והחל לעבד את הקרקעות סביב. בעיבוד הקרקע הצליח יותר מאשר בבית הדפוס שלו. באחד המכתבים ששלח תיאר הצלחתו בגידול עצי פרי וירקות למאכל וכן בגידול עדר כבשים פוריות שהביאו הרבה ולדות והניבו חלב למכביר. ב- 1837 חרבה צפת ברעידת אדמה קשה. גם בית הדפוס המשוקם שלו חרב והרבה מאמצים השקיע בפינוי ההריסות והוצאת מכבש הדפוס שלו מבין ההריסות.
ב- 1838 פרץ מרד הדרוזים הגדול כנגד השולטן הטורקי. ראוי להזכיר כי בארץ ישראל היו כפרים דרוזים מעטים וקטנים. הדרוזים בחרו בקפדנות רבה את מקומות הישוב שלהם ובנו את בתיהם במקומות נסתרים מעיני ההולכים בדרכים, והרחק מדרך המלך. כל הכפרים הדרוזיים נבנו מאחורי פסגות ההרים בתוך קפל קרקע ולא ניתן להבחין בהם עד שמגיעים אליהם.
כזה הוא גם הכפר הדרוזי בית ג'אן שעל הר מירון. לא כן חוותו של בק. היא נראתה מרחוק ואם היה אדם מגיע עד חוותו של בק יכול היה לראות את בתי הכפר הדרוזי.
הטורקים שלחו יחידות צבא לכל ישוב דרוזי שהכירו כדי לתפוס מורדים. וכשיחידת צבא טורקי נכנסה לכפר היתה כל אשה מחפשת מחבוא. כל פרה, עז או תרנגולת שמצאו הטורקים היתה למאכל והחורבן שהותירה אחריה יחידה כזו גדול מאוד.
מדי בוקר רכבו ישראל בק ובנו ניסן אל העיר צפת להביא חלב וגבינה מתוצרת החווה. משפרץ המרד ובסביבה הופיעו יחידות צבא באו הדרוזים אל החווה לאחר שהאב ובנו יצאו לדרכם והעלו אותה באש. את החורבן החדש הזה כבר לא ניסו לשקם. ישראל בק - החקלאי היהודי הראשון של התקופה החדשה בארץ ישראל עלה לירושלים.
ההמשך כמעט לא יאמן (כמו בכל סיפורי ארץ ישראל). בירושלים נעשה בית בק למרכז התרבותי של העיר. בבית הדפוס שלו הוציא לאור עיתון בשם החבצלת. זה היה העתון העברי השני בארץ. הראשון ששמו היה הלבנון הוצא לאור על-ידי יואל-משה סלומון שעיקר פרסומו בא לו מהקמת שכונת מחלת שבעה ומהקמת הישוב פתח-תקוה.
אין בידי פרטים מרובים אודות העתון של בק. כמדומני שהיה צריך להופיע אחת לשבוע ובפועל הופיע אחת לשבועיים. אך איני יודע אל נכון את הפרטים. כל שאני יודע הוא שגם הוצאת העתון נתקלה בקשיים ולבסוף קיבל חותנו של בק את ההוצאה לידיו ופטר את חתנו מטורח זה.
אך בית הוצאה לאור של עיתון בימים ההם הוא מקור משיכה לסופרים, דרשנים ופרשנים ומשוררים שהיו באים והולכים, מדיינים ומתווכחים ומבלים שעות רבות במקום. כך היה כל דבר תרבות וכל שיח ציבורי וויכוח מתחיל בבית בק ונפוץ בארץ ובעולם. 130 ספרים הדפיס ישראל בק בירושלים.
באווירתו של בית זה גדל בנו ניסן ונעשה איש ציבור מעורב בבעיות של היהודים ובצרכיהם. מפשר ביניהם ומחפש קשרים עם השלטון. הוא הצליח לפתח קשרים נרחבים בצמרת השלטון הטורקי ולבטל הרבה "תקנות" טורקיות שנועדו להצר את צעדי היהודים.
הוא נעשה חסיד של האדמו"ר מסדיגורא ואסף תרומות מכל העולם כדי לבנות בירושלים בית כנסת נאה לחסידי העיר. בית הכנסת נקרא תפארת ישראל. בירושלים היו קוראים לו "ניסנס שול". בית כנסת זה ובית הכנסת "חורבת ישראל החסיד" היו שני בתי הכנסת המפוארים ביותר בעולם.
לתפארת ישראל היתה כיפה מיוחדת דומה במעט לכפת הסלע שעל הר הבית. את שני בתי הכנסת הללו החריבו הערביים במלחמת השחרור. אחד הסיפורים שסיפרו על בנית הכיפה המיוחדת הוא הסיפור על הקיסר פרנץ יוזף שעלה לירושלים וביקר אצל נתיניו השונים. פרנץ יוזף היה הקיסר של אוסטריה וגליציה לכן החליט לבקר אצל נתיניו הגליצאים בירושלים.
מספרים שבבואו לבית הכנסת לא היתה בו תקרה והקיסר נשא עיניו אל השמים ושאל "מה עם הגג?" ניסן בק השיב: "בית הכנסת מסיר את כובעו לכבודך הקיסר". פרנץ יוזף הבין את הרמז והוא האיש שתרם את כל הכסף הדרוש להשלמת הבניין ובניית הכיפה.
מאז ועד מותו עסק ניסן בק אך ורק בצרכי צבור ואת בית הדפוס סגר. מי שיחפש בכתובים אודות תחילת דור ההשכלה בא"י ימצא שניסן בק היה תומך נלהב בהשכלה וניסה לגייס בירושלים השמרנית תומכים נוספים.
את הדברים הללו סיפרתי אני לנינת נינו של ישראל בק ותוך כך מתבהר כי התפוח תמיד נופל ליד העץ וכי הנינה הזו שכולה תרבות ועשייה לצרכי צבור אינה אלא צאצא ישיר של אנשי תרבות העושים למען הציבור שלא לקבל פרס.
המשך מעניין לסיפור זה הוא סיפורו של צייר השלטים הירושלמי ישראל בק. בילדותי היה האיש גם צייר בתי הכנסת ובכל בית כנסת חדש או בית כנסת משופץ היה הצייר בק מצייר את ארבעת בעלי החיים: אריה, נמר, צבי ונשר.
אלו בעלי חיים שהיהדות מתירה לציירם בבתי הכנסת והציור נעשה בכדי להזכיר את דבריו של רבי יהודה בן-תימא: "הווי עז כנמר, גיבור כארי, רץ כצבי וקל כנשר לעשות רצון אביך שבשמים".
כשראיתי את הצייר לראשונה הייתי ילד ולא הכרתי את הספור של משפחת בק. אך צייר השלטים בק היה אישיות מעוררת כבוד וכשהיה אומר את דבריו - לפעמים נכנס לתוך וויכוח נלהב - היו האנשים משתתקים ומקשיבים לו ללא קריאת ביניים.
אחר מלחמת השחרור נודע לי שהאיש חדל לצייר בתי כנסת. הוא נדר שלא יצייר כל בית כנסת עד שהיהודים ישובו ויבנו את בית הכנסת של סבו ניסן ולכשייבנה הבית יצייר בו תחילה ואחרי כן יוכל לצייר בתי כנסת אחרים. אי אפשר לבטל נדר שנדר האיש וכך עשו מלאכה זו ציירים אחרים.
לימים נבנה בניין היכל שלמה בירושלים ובבניין בית כנסת. מקימי הבנין רצו שהצייר בק יעטר את תקרת בית הכנסת בציוריו ואז נודע להם על הנדר.
הרבנות הראשית דנה בעניין זה בכובד ראש. מר בק נקרא אל הרבנים שעשו לו "התרת נדרים" לצורך בניין זה בלבד. ואכן את בית הכנסת של היכל שלמה מעטרים ציוריו.
