על-רקע הויכוח המלאכותי בעניין הצטרפותו של ליברמן לממשלת המחדל של אולמרט מתעוררת ביתר שאת השאלה האם מפלגת העבודה הינה מפלגת אופורטוניסטים אבודה שעושה דרכה בצעדי ענק לרדת מבימת ההיסטוריה? או שמא עדיין היא יכולה להוות אלטרנטיבה שלטונית ובאלו תנאים ונסיבות?
מאז כבש אריאל שרון את השלטון מידי אהוד ברק ומפלגת העבודה, בתירוצים שונים, לעיתים בכסות דלה של עלה תאנה, גררו בכיריה של מפלגת העבודה את המפלגה לישיבה בממשלה בכסות של ממשלת אחדות. ניתן לקבוע ללא שמץ של ספק כי, בשנים האחרונות, הנהגת מפלגת העבודה, משיקולים אופורטוניסטים צרים ומפחד הצינה של ישיבה באופוזיציה, הובילה את מפלגת העבודה ממעמד של מפלגת שלטון ואלטרנטיבה שלטונית למעמד של מפלגת לווין למפלגת השלטון.
ביטוי מוחשי וזועק לשמים לתהליך מחריד זה, שצריך להדיר שינה מעניהם של חסידי הדמוקרטיה, יש לראות בתוצאות הבחירות האחרונות לכנסת ה- 17, כאשר מפלגת העבודה כשלה בנסיבות אופטימאליות של פילוג הליכוד והקמת קדימה, להציג אלטרנטיבה שלטונית ראויה ולכבוש את השלטון.
הסכנה במעמד הנוכחי של "מפלגת לווין למפלגת שלטון", הינה סכנה לעצם קיומה של מפלגת העבודה ולירידתה מהבמה של המפלגה הסוציאל דמוקרטית המייסדת, מאחר שבניגוד למפלגות לווין למפלגות שלטון דוגמאת שס, "ישראל ביתנו", יהדות התורה, המפד"ל, הגימלאים ואחרים, שהינן מפלגות נישה סקטוריאליות, מפלגת העבודה איננה "נהנית" מתמיכה איתנה ויציבה של בסיס סקטוריאלי ועל כן עלול שתתאדה מהמערכת הפוליטית אם תמשיך בהתנהלותה הנוכחית.
רק בישיבה באופוזיציה, ומילוי החובה הדמוקרטית הבסיסית לשרת את הציבור מהאופוזיציה כאלטרנטיבה שלטונית ומנהיגותית הממלא את חובותיה במערכת האיזונים ובלמים המובנים במשטר פרלמנטרי דמוקרטי, רק אכך יכולה מפלגת העבודה לשוב ולזכות באמון הציבור ולמצב עצמה כמפלגת שלטון אלטרנטיבית.
אם צריך הוכחה לנרטיב הזה, הרי שסקרי דעת הקהל המעידים עלהשתקמותם והתעצמותם המהירה של בנימין נתניהו והליכוד הנתפסים כחלופה בטוחה לממשלת המחדל הנוכחית מהווים את ההוכחה הטובה ביותר. כן, נתניהו והליכוד שנבעטו לצינת האופוזיציה אך זה עתה, שרק לפני כ -6 חודשים בשל מחדליהם ומדיניותם הכלכלית-חברתית האכזרית, מהווים היום את מפלגת השלטון האלטרנטיבית מאחר שצעדו בראש מורם למלא חובתם לציבור באופוזיציה וזאת קודם שהספיקו להוכיח כי למדו את השיעור.
ככל שמפלגת "העבודה" וחברי מוסדותיה יתעשתו ויתפקחו מהר יותר מהאשליות ומהחול שזורים בעיניהם, מנהיגיהם האופורטוניסטים, יש תקווה לשינוי. ככל שיבינו כי מנהיגיהם הנוכחיים הפכו את מפלגתם "ללשכת עבודה" פרטית להם ולמקורביהם וכי מדובר "במנהיגים" שאיבדו את והרצון והאמון, או שמעולם לא האמינו, ביכולתם להנהיג את העם והמדינה לאור ערכיה של מפלגת העבודה , כן ייטב.
ככל שיבינו מהר יותר כי "מנהיגיהם" הובילו את המפלגה הזו, שלה זכויות עבר רבות, למעמד מעורר רחמים של מפלגת לווין חסרת סקטור, כך יש אולי סיכוי, בטרם יהיה מאוחר, שהספינה הזו לא תשקע לתהום הנשייה של ההיסטוריה.
ומשיבינו שכך הוא המצב בהווה, אולי, יש סיכוי כי יעשו מעשה הכרחי ויורידו "הנהגה" זו מהבמה ללשכות העבודה. משיבינו את הסכנות הצפונות בעתיד נוכח ההווה, אולי ישכילו ויבחרו מנהיגות אחראית מתאימה, המאמינה בכוחה וביכולה להציג אלטרנטיבה מנהיגותית, ערכית ושלטונית, מנהיגות שהחזון הציוני בוער כאש בעצמותיה, מנהיגות אשר חדורה במוטיבציה וביכולות לשכנע את העם מהאופוזיציה כי מפלגת העבודה היא אלטרנטיבה ערכית, שלטונית ומנהיגותית ,שכל מעייניה לשוב ולשרת את העם והמדינה ולא לשרת את עצמה ואת חבריה לקומבינה.
רק בנסיבות אלו של חילופי משמרות יש תקווה כי שקיעת מפלגת העבודה תיבלם והמגמה תשתנה. זהו תנאי ההכרחי: את מקומה של האליטא המפלגתית המנצלת והאובססיבית למנעמי השלטון ולשררה חייבת לתפס אליטה מפלגתית משרתת שתציג אלטרנטיבה הראויה ברמה הלאומית בעת משבר המנהיגות שבו שרויה מדינת ישראל.
