אריה דרעי, שכזכור הורשע בעבר בקבלת שוחד ואף ריצה תקופת מאסר בשל כך, בישר לאחרונה לצופי הטלוויזיה שהוא מכין בקשה למשפט חוזר.
מה פשר ההודעה הזו של דרעי? האם מדובר בדבר ממשי? האם מדובר בתרגיל של יחסי ציבור? האם זו הדרך של דרעי לסלול את דרכו בחזרה אל הפוליטיקה?
שני דברים מובטחים לו לאריה דרעי: הדבר האחד הוא שהנשיאה דורית ביניש - כמי שלמעשה ניהלה את ההליך הפלילי נגד דרעי - לא תהיה זו שתדון בבקשתו למשפט חוזר. הדבר המובטח השני הוא שסיכוייו של דרעי לזכות במשפט חוזר - הם אפס אחד גדול ועגול.
דרעי, אדם שרגליו נטועות בקרקע המציאות, יודע היטב - וללא כל קשר לחוזק טענותיו ונימוקיו - שאין שום סיכוי שבעולם, שיימצא מי מבין שופטי בית המשפט העליון שאפילו יהרהר באפשרות להעניק לו משפט חוזר.
כאשר בראש בית המשפט העליון מכהנת מי שלדעת רבים בנתה את תדמיתה כלוחמת בשחיתות - על התיק של אריה דרעי, תהיה זו נאיביות קיצונית להאמין ששופט אחר כלשהו מבין שופטי אותו בית ידון ברצינות בבקשתו של דרעי למשפט חוזר - מנומקת ומשכנעת ככל שתהיה.
וגם לא שכחנו שאחת משופטי ההרכב ששפט את דרעי בבית המשפט המחוזי - השופטת מרים נאור - הצטרפה בינתיים אף היא לבית המשפט העליון.
לא סביר, אפוא, לצפות שמי משופטי בית המשפט העליון יקפוץ בחדוה לתוך קרביו של התיק הטעון הזה.
מה אם כן מחפש כאן אריה דרעי? מהם בכלל נימוקיו למשפט חוזר?
זוכר מי שזוכר, כי ביום שבו הורשע דרעי בבית המשפט, התראיין שר המשפטים לשעבר, חיים צדוק המנוח - אדם שלאו דווקא נמנה עם מקורביו של דרעי - ואמר שפסק הדין המרשיע עושה רושם לא טוב, באשר הוא נשען על יותר מדי נימוקים.
חיים צדוק רצה, מן הסתם, לומר בכך, שריבוי נימוקי ההרשעה מעיד, כשלעצמו, על חולשת התיק.
קשה גם להתעלם מסגנון פסק הדין של בית המשפט המחוזי שהרשיע את דרעי. למקרא "שפת הגוף" של פסק הדין הזה, מתעורר רושם קשה שבית המשפט זנח לחלוטין את תפקידו השיפוטי, ומצא לראוי ללמד את התביעה - באופן אובססיבי ממש - פרק בהילכות קטגוריה.
כך או כך, לצד שלל הנימוקים המרשיעים היה צפוי, לכאורה, שבית המשפט - ושופטי העליון בוודאי - יגרדו בפדחתם האינטלקטואלית, וינסו להתמודד גם עם שאלות ועובדות, שלאו דווקא מובילות להרשעה.
כך למשל, ניתן היה לצפות שבית המשפט ישאל את עצמו וינסה לברר את משמעות העובדה שכספים, שנפסק על-ידי בית המשפט שהם כספי שוחד, הופקדו על-ידי דרעי בחשבון הבנק שלו. שהרי כולנו ידענו שחשבון הבנק של אדם - כל אדם - הוא כספר הפתוח בפני הרשויות החוקרות.
ומצד שני הדעת הרי נותנת, שכאשר אדם מפקיד את כספיו בחשבון שאיננו שלו, אלא של אדם אחר - נניח של קרוב משפחה - יש בכך לעורר חשד כבד, שכשרותם של אותם כספים מפוקפקת.
ובכן, האם פטור אדם - מכל שכן שופט - מלתת דעתו למשמעויות האפשריות של העובדה שאדם הפקיד כספים בחשבון הבנק, לא של אדם אחר - אלא בחשבון שלו עצמו?
יתכן מאד שכל השופטים - המחוזיים והעליונים - שדנו בעניינו של דרעי היו מוצאים דרך להסביר ולנמק באופן משכנע, שבנסיבות המקרה של דרעי, אף שהכספים הופקדו על ידו דווקא בחשבונו הפרטי - כספי שוחד הם.
אבל עובדה היא שהדבר לא נעשה, ואיש מהשופטים לא התייחס למשמעויות של עובדה זו.
מדוע הדבר לא נעשה? למה לא דנו במשמעויות האפשריות של העובדה שדרעי הפקיד הכספים בחשבונו הוא? הייתכן שעצם דיון משפטי בשאלה זו - או בשאלות דומות לה - עלול היה לזרוע גרגר קטן של ספק בקיומה של מחשבה פלילית במוחו של דרעי?
הנה למשל, כאשר שופטי בית המשפט העליון מצאו לנכון ללכת לקראת השופטת הילה כהן ולהקל עמה בדין, הם דיברו אל ההיגיון וביקשו לשכנע, שעצם העובדה שהשופטת ביצעה את מעשיה בגלוי - עצם עובדה זו מצביעה על כך שהיא נהגה בתום לב, שכן כקביעת השופטים: "אדם העושה מעשה פסול יבקש להסתיר מעשיו ולעשותם בצנעה ובמחשכים".
הייתכן שדיון ענייני בהיגיון ההגיוני הזה שמור רק למי שמערכת המשפט חפצה ביקרו?
