לפני כמה שנים ביקש ממני חבר טוב, מורה להיסטוריה ומחנך בחטיבה העליונה בבית-הספר שבו לימדתי בזמנו, לכתוב "משהו" לטקס הזיכרון ביום רבין. "כל שנה מועצת התלמידים משנה את הטקסט", ליווה את בקשתו בהסבר, "ואני רוצה משהו שיעבור משנה לשנה, שיתמיד, שיהיה יציב". לכן, למרות שכלל לא הייתי בטוח שדווקא המלים שלי יתאימו להיות אותו עוגן מבוקש, התחלתי כך:
מִדֵּי שָׁנָה מִתְרַחֵק בְּשָׁנָה שְׁלֵמָה הַלַּיְלָה בּוֹ נִרְצַח יִצְחָק רַבִּין
לִפְנֵי שָׁנָה זֶה הָיָה קָרוֹב יוֹתֵר
וּבַשָּׁנָה הַבָּאָה זֶה יִהְיֶה רָחוֹק יוֹתֵר
וְלָכֵן הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה שׁוֹנֶה מִזֶּה שֶׁל הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה
וְגַם הַכְּאֵב שֶׁל הַשָּׁנָה הַבָּאָה יִהְיֶה שׁוֹנֶה
וְעַכְשָׁו הַכְּאֵב שֶׁל עַכְשָׁו
נראה היה לי שזה לא רע. כאב לכל עת, כמו שזה באמת. וחשבתי על הנערות והנערים הללו, ועל המבוגרים הניצבים במחיצתם בשעת הטקס ובשעות האחרות, ועל הרצון להעניק משמעות ולעתים להחזיר אותה אל המלים המתרוקנות, ועל הצורך להסביר לעצמנו ולזולתנו מה אנחנו בעצם עושים כאן. ולכן המשכתי ושאלתי:
מָה הוּא הַכְּאֵב הַזֶּה?
הֲרֵי רַבִּים מֵתוּ וְרַבִּים יָמוּתוּ
מֵהֵם שֶׁהִכַּרְנוּ וּמֵהֵם שֶׁלֹּא הִכַּרְנוּ, שֶׁאָהַבְנוּ וְשֶׁלֹּא אָהַבְנוּ
וְכָל אֶחָד יָקָר לְיָקִירָיו וּזָכוּר לְזוֹכְרָיו
וְכָל אֶחָד הוּא עוֹלָם מָלֵא שֶׁל אָדָם
וּלְכָל אֶחָד נֶפֶשׁ וְגוּף פָּנִים וְדָם
וחשבתי שאציע להם שם בבית הספר לקרוא את המשנה המופלאה מן הפרק הרביעי של מסכת סנהדרין, שמספרת איך היו שופטי ישראל מזהירים "עדי נפשות", כלומר מי שעדותם עלולה לסכן חייו של נאשם: "הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות. דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעיותיו תלוין בו עד סוף העולם". כלומר, אם אתה הורג אדם, הורג אתה עמו את כל מי שעתיד היה להיוולד ממנו, ו"לפיכך נברא אדם יחידי", ממשיכה המשנה ואומרת, "ללמדך, שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא". ובינתיים חשבתי שראוי לספר לתלמידים על האדם המסוים הזה ועל מה שעתיד היה להתגשם בו ולא צלח ועל מה שהספיק לעשות ועל מה שלא ייסלח:
וְהַדָּם שֶׁל רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁנִּרְצַח הוֹלֵךְ וּמִתְרַחֵק עִם הַשָּׁנִים
וּמִדֵּי שָׁנָה, בַּסְּתָו, אֲנַחְנוּ מַחֲזִירִים אוֹתוֹ אֵלֵינוּ
אֶת אֲחִינוּ יִצְחָק, הָרָצוּחַ, הַמֻּטָּל בְּכִכָּר הַלֵּב
וְאֵין בְּיָדֵינוּ לְהַחֲיוֹתוֹ אֶלָּא לְזוֹכְרוֹ בִּלְבַד
שֶׁעָמַד בְּרָאשֵׁנוּ וְיָצָא בְּרֹאשׁ צִבְאוֹתֵינוּ
וְהָיָה בַּנָּאי גָּדוֹל שֶׁל עַצְמָאוּתֵנוּ
וְאֶחָד מִשֶּׁלָּנוּ רָצַח אֶת רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שֶׁלָּנוּ
קָם עַל אַחִינוּ יִצְחָק
בְּשִׂנְאָה, בְּרֹעַ, בְּנִימוּקֵי תּוֹעֵבָה
ואז, אני זוכר, לא התאפקתי והבאתי לשיר את ראובן החוזר אל הבור ולא מוצא בתוכו את יוסף אחיו ונאנקתי אתו:
וַאֲנִי, אַנָּה אנִי בָא
וסיימתי במין חרוז קצת בנלי שיש בו איזו נאיביות מתיילדת, אולי בשל הקהל אליו השיר היה מכוון ואולי בשל המאמץ המתעקש לתת, בכל זאת, קמצוץ נחמה:
וְשׁוּב סְתָו, וְשׁוּב אָנוּ זוֹכְרִים אֶת יִצְחָק הַמֵּת
וְכָל עוֹד נִזְכֹּר הוּא לֹא יָמוּת בֶּאֱמֶת.
וגם עכשיו, היום, שוב סתיו, בחלונות ובלב. הילדים יזכרו את יצחק, המבוגרים יזכירו, השירים ישירו, אבל מה נעשה בזיכרון הזה? אולי אנחנו רק מעבירים אותו כמו כדור, מיד ליד, מרגל לרגל, ממורים לתלמידים, מפה לאוזן, מאוזן לפה, כשמרוב מסירות אנחנו שוכחים איפה השער, מה היא המטרה?
הרי לא רק בית הספר מחפש עוגן. החברה הישראלית כולה, ובתוכה אני ואת ואתה, מחפשת גם "משהו שיעבור משנה לשנה, שיתמיד, שיהיה יציב", וגם מישהו שיוביל, שיהיה נאמן, שיזכה באמוננו. בהיותי ילד קראתי את הסיפור על הבדחן היהודי הרשלי, שכששמע שרבו הנערץ לקה, לא עלינו, במרה שחורה, נכנס כשפנסו בידו אל חדרו החשוך-למחצה של הרבי והתחיל לחפש דבר-מה על הרצפה. "מה אתה מחפש, הרשלי?" שאל הרבי. "את פני הרבי שנפלו" השיב הרשלי, והעלה חיוך של החלמה על פני רבו.
גם אנחנו היום צריכים מישהו שנוכל להצחיק אותו ולצחוק עמו, לתמוך ולהיתמך, לסמוך ולהיסמך. לא רבי נערץ ולא דיקטטור מאיים אלא מורה-דרך נאמן, ההולך בראש השיירה ושואב ממנה את כוחו וצחוקו. כזה היה יצחק רבין לרבים רבים, ובלעדיו אנו הולכים היום מפינה לפינה בחדר הריק של המנהיגות ומחפשים מישהו שיוכל לומר לנו: יצחקתם אותי!