כמעט הכל כבר נאמר ונכתב על יגאל עמיר ומעשהו המזוויע. אבל יש מספר זוויות מבט נוספות, שראוי לבדוק ולהבהיר, בהזדמנות זו כשדנים בזכותו להתייחד עם האישה, שהוכרה ע"י הממסד הדתי הקובע כאשתו החוקית.
יש דברים שלגביהם יש קונצנזוס לאומי הקשורים למעשהו של עמיר ויש חילוקי דעות לגיטימיים, חוצי מפלגות ודעות לגבי היבטים אחרים, הקשורים ליחס ולתגובות כלפי "הרוצח המחייך". אחד הנושאים האלה האקטואליים הוא עניין ההתייחדות, הולדת ילדים וזכותו לממש את שאיפותיו האישיות בתחום המשפחה.
ההלם של הציבור הישראלי על רצח ראש ממשלה מכהן, אהוד ורב פעלים, היכה רבים בסנוורים, עד לאיבוד פרופורציות. במיוחד זעמו ההמונים כאשר התברר שמדובר בחובש כיפה, ימני קיצוני ומשכיל שקיבל גיבוי ורוח גבית, מפרשנות מעוותת של חכמי דת ורבנים קיצוניים בכל הנוגע למושגים של "מויסר", או "דין רודף", שאותם פירש והבין שלא בדרך הטבע האנושי, הרציונאלי, המקובל.
להדגיש ולהבהיר - הרצח הפוליטי לא הומצא בישראל ויגאל עמיר לא חידש דבר בתחום זה. ההיסטוריה האנושית מלאה ברציחות פוליטיות שזעזעו אימפריות, מדינות ושינו סדרי עולם.
לדוגמא, רצח יוליוס קיסר ברומא, רצח אברהם לינקולן בארה"ב, רצח הנסיך האוסטרי בסרייבו שהוביל למלחמת העולם הראשונה, ניסיון לרצוח את היטלר שנכשל, רצח הנשיא קנדי, רצח קנדי האח, ניסיון לרצוח את הנשיא רייגן עד רצח רבין (שלא להזכיר את ההפיכות באפריקה ובדרום אמריקה, שהסתיימו במקרים רבים ברצח המנהיגים הדיקטטוריים).
כפי שאמרתי, ההלם בישראל היה גדול וכואב, אך במידה רבה, בכמה אספקטים לא פרופורציונלי. כל פוליטיקאי בכיר ובמיוחד ראש ממשלה נתון לסכנה של פגיעה אישית ולאו דווקא מאירגונים עויינים נוסח רצח השר רחבעם זאבי - גנדי.
לכן, כל ראש ממשלה מלווה בצוות שומרי ראש ובאבטחה כבדה מאז הקמת המדינה והניסיון לפגוע בראש הממשלה בן-גוריון וגולדה מאיר, שנפגעו בכנסת ישראל בירושלים מרימון שהושלך לעברם. העובדה שהשב"כ נכשל כשלון צורב, בפרשת מניעת רצח רבין, למרות כל הנורות האפשריות שנדלקו בפרשה: ביטחונית, מודיעינית וצוות שומרי הראש, ש"פישלו" ברגעי האמת ולא ירו בו למוות, הגבירו את התסכול והכעס, על יגאל עמיר, ומכאן הרצון לנקמה טוטאלית בלתי מתפשרת.
אסור גם לשכוח שרבין, כשנבחר, ידע שיש סכנה אישית להיפגעות, כמו שידע לאורך תקופות שירותו הצבאי החל מהפלמ"ח עד לתפקיד הרם של ראש ממשלה. עם זאת, סירב מטעמים אישיים, לא ברורים דים, ללבוש שכפ"צ, שיש להניח שהיה משנה את התמונה והתוצאה.
אבל מאחר שאנו חיים, למזלנו, במדינה דמוקרטית נאורה, על-פי חוקים וכללי התנהגות הקבועים בחוקים ובתקנות, יש ליישמם, גם לגבי מנוולים, מגעילים ורוצחים.
הזכות להתייחדות, משפחה, ילדים - היא זכות "קונסטיטוציונית", למרות שאין לנו עדיין חוקה. זכויות שמגיעות לכל רוצח, מגיעות גם לעמיר. גם לכלבי אמסטף רצחניים - יש זכויות, תשאלו את העמותה "תנו לחיות לחיות".
אפשר להתקומם, לעקם את האף, להפגין גועל, אבל לקיים את החוק. הטיעונים של השב"כ, שב"ס והמשטרה שיש סכנה ביטחונית בהתייחדות, שהיא שלב לא מבוקר, היתה מגוחכת מלכתחילה. יגאל עמיר לא היה ולא יהיה מנהיג מיליטנטי קיצוני, ואין לו קבוצת תומכים ברצח פוליטי כפתרון מדיני, ואין לו אלפי מעריצים אידיאולוגיים, שילכו בעקבותיו, למרות שאסור לזלזל באפשרות שיש מספר "תימהונים" שירצו לחקות אותו ואת מעשיו.
הדבר נובע מהתעסקות יתר של התקשורת בעמיר ומתן חשיפת יתר לכל הקרקס סביב יגאל עמיר. החל בבקשות והעתירות בהן הוא מציף את שב"ס ובתי המשפט, כשכל תנועה שלו מצולמת ומדווחת בציבור, בצורה עקבית. כל העיסוק האובססיבי כמעט, בנושא ההתייחדות עם האשה התימהונית, שהתאהבה בו, נותן לו חשיפה ומעמד בציבור השוליים, הרבה מעבר לנדרש, למצופה ולרצוי, כולל תמונות אותנטיות של חדר ההתייחדות בכלא - מיותר לחלוטין.
ולכן, אל תהיו מופתעים מעשרות המעריצות והמעריצים כביכול, שנתקנאו ואולי ממשיכים בניסיון להפוך אותו לגיבור תרבות. אם התקשורת תפסיק לדווח על כל תנועה והצהרה מטופשת שלו ושל הגב' טרימבובלר, עניינו ומעשיו ישקעו בעלטה, ולא יהוו לא סיכון ציבורי ולא עניין ציבורי.
באשר לטענות שמדובר בשלב ראשון לקראת הקלה בעונש ואולי חס וחלילה חנינה באופק, אפשר להירגע בשלב זה. לא נראה שבעשור הקרוב לפחות, ימצא נשיא שיחתום על חנינה מעין זו. לכן, עצתי הפשוטה והמעשית, תרדו מ"האייטם" שקוראים לו יגאל עמיר, אם לא יעשה מעשה חריג קיצוני, ואז הוא ישקע בדממת השגרה האין סופית של הכלא, ויישאר פרק או קטע מצער, בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.
"מפלצת" כלואה מאחורי סורגים, גם אם יש בה אלמנטים אנושיים, משך השנים הם נמוגים, הניגודים מטשטשים, ונשאר הייצור ההוא מאחורי סורג ובריח.
והערה לסיום: כשראיתי בטלוויזיה את הירי ביצחק רבין ושמעתי את הדיווח שהוא נפטר, הופתעתי וזועזעתי יחד עם רוב הציבור בישראל. אבל, כשאני קורא על שוד ורצח אישה קשישה בעבור חופן שקלים שקיבלה מביטוח לאומי; או אונס ורצח של ילדה קטנה בדרכה לחברה או לקניון, הזעזוע, הכעס והתסכול, לא פחות קטנים ואולי יותר. שהרי אנשי ציבור לוקחים סיכון זה בחשבון עם מינוים לתפקיד, ואילו האזרח חשוף ולא מוגן, ולכן הטראומה לדעתי, גדולה יותר.
