המלחמה בלבנון העלתה לדיון ציבורי את סוגיית ההסברה הישראלית. ביקורת מוטחת כלפי משרד ראש הממשלה, משרד החוץ ודובר צה"ל, על כי לא עשו די ולא פעלו בצורה מקצועית כדי להטמיע את המסר הישראלי בחזית התקשורתית הישראלית והבינלאומית.
דוברת צה"ל, תא"ל מירי רגב, התייחסה בדבריה (19 באוקטובר 2006) בפני הוועדה לקביעת כללי האתיקה לעיתונות בימי לחימה, בראשה עומדת השופטת (בדימ.) דליה דורנר, אל הקידמה ומשמעותה בסיקור המלחמה האחרונה. "אנחנו מבינים שזירת הקרב היא זירה בשידור חי ושהפלאפון משנה את כללי המשחק, כי המידע עובר בזמן אמת מהחזית לכלי התקשורת", אמרה כמצוטט ב- Ynet: "הציבור הוא חזית ועורף כאחד, זה היה ברור לנו. הבנו גם שאי-ודאות של הציבור במלחמה מגביר את החרדה וכי חרושת שמועות יכולה להביא להטעיית הציבור. גיבשנו מדיניות של פתיחוּת תקשורתית תוך כדי שמירה על מגבלות צנזורה והקפדנו על העברת מידע מהיר, מדויק ואמין".
צודקת דוברת צה"ל באבחון אחד האתגרים הקשים של גוף הסברה בעידן התקשורת המודרנית. ואולם, לצד האתגר, חשוב להדגיש בעניין זה, כי עידן הפלאפון והאינטרנט מעניק לכל הצדדים נקודת מוצא שווה בהתמודדות התקשורתית. המנצח יהיה זה אשר יודע לנצל בכישרון רב יותר את הכלים העומדים, שלו יכולת יצירתית גבוהה יותר, ובראש ובראשונה: באיכות המידע שיזרים בערוצי התקשורת השונים.
חמאס וחיזבאללה הוכיחו שבתקציבים קטנים יחסית הם מסוגלים להחזיר מלחמה שערה בהצלחה לא מבוטלת מול "מכונת ההסברה הממלכתית הישראלית". אף אמצעי התקשורת בישראל נוטים להביא בהרחבה את דיווחי ארגוני הטרור הללו, קטעי הוידאו שהם מצלמים וטענותיהם נגד ישראל. מחקר שערך דר' אודי לבל מלמד, כי הדמות האמינה ביותר בעיניי הציבור הישראלי במהלך מלחמת לבנון השנייה, הייתה מזכ"ל החיזבאללה, השייח' חסן נסראללה. לבל ציין, כי "הציבור הישראלי תהה מתי נסראללה יעלה כבר לשידור כדי שיבינו מה קורה".
הצלחת חיזבאללה או החמאס בזירה התקשורתית נובעת, בראש ובראשונה, מההתייחסות לניהול המידע במסגרת של מעין סוכנות ידיעות עצמאית המפעילה כתבים, תחקירנים, צלמים, מומחי גראפיקה ועריכת סרטים ועוד אנשי מקצוע רבים בתחום התקשורת. הם מפעילים אתרי אינטרנט (החמאס בשבע שפות! והחיזבאללה גם בעברית!), תחנות טלוויזיה ורדיו, וכולם נסמכים על חומר מקור המופק על-ידי "סוכנות הידיעות" שפיתחו ובכלל זה: ראיונות, חומר מצולם בשטח, תיעוד הפעילות הישראלית ועוד.
מערכת ההסברה הישראלית צריכה אף היא לסגל עצמה למציאות התקשורתית החדשה ולאמץ את שיטות הפעולה של חיזבאללה והחמאס, שהוכיחו עצמן כמוצלחות. משמעות הדברים: התייחסות להסברה לתחום מקצועי בפני עצמו המחייב הקמת גוף הסברה לאומי (אין צורך בתקנים חדשים אלא בארגון מחדש) בעל סמכויות המנצל את המערכת הקיימת להפקת הסברה אפקטיבית. משרד החוץ ברוך כישרונות בתחום ההסברה והדיפלומטיה ובאמצעותו ניתן להתאים את המסר בזירה והבינלאומית ובכל השפות. צה"ל ומערכת הביטחון אוצרים בתוכם מידע עצום (מודיעין גלוי, מודיעין "מולבן", דיווחים מהשטח, אנשי מקצוע בכל התחומים ועוד) אשר שימוש מושכל בו, תחת הכוונה ממלכתית, עשוי להיות גורם מכריע בהסברה.
דוברת צה"ל ציינה לא מכבר, ובצדק רב, כי אין זה מתפקידו של דובר צה"ל לשמש מסביר לאומי. מערכת הביטחון תוכל לתרום רבות להסברה אם תשמש לא רק כמתווך מול אמצעי התקשורת אלא כסוכנות ידיעות בפני עצמה המזינה את עולם התקשורת בחומר מקור ומעמידה ארכיונים פתוחים של המידע הגלוי לרשות הציבור בישראל ובעולם. ואמחיש דברי בדוגמה אחת צורמת במיוחד.
נאומי שר הביטחון, ראש השב"כ והרמטכ"ל, על-אף חשיבותם הרבה, אינם זמינים לציבור (ובוודאי לא בשפה האנגלית) אלא דרך אמצעי התקשורת ה"מסננים" את דבריהם משיקולים שונים. אין הם נמצאים זמינים במלואם באתרי אינטרנט ממלכתיים, ולפיכך הכותרת של אמצעי התקשורת והסלקציה שביצעו בדברי בכירי הביטחון היא זו שתשפיע על תפיסת המציאות בעיני הציבור.
