לפעמים קשה לכותב להחליט על מה לכתוב, כי מה יש לומר שלא נאמר עדיין?! וגם אם בעבר אמרנו דברים נכוחים ועוד רבים אחרים אמרו, זה משנה משהו? הרי עולם כמנהגו נוהג וממשיך לדהור בכיוון התהום, אז מה כבר יכולות להועיל עוד כמה מילים כתובות?
דומה כי כבר התרגלנו לַ"מצב" בו הכל אצלנו הולך עקום ושום דבר אינו מתנהל כראוי. התרגלנו לכך שבכל התחומים עליהם מופקדת הממשלה לטובתנו כביכול, משום מה הכל הולך הפוך, ובמקום שנחוש רווחה מכך שיש מי שפועל לטובתנו, אנחנו חשים מחנק ואף יאוש שהולך ומתגבר.
לא נתחיל למנות את כל התחומים בהם אין חולק על העובדה שנחלנו כישלון; עשינו זאת בעבר ואף הבענו דעתנו כי קל יותר לחפש תחומים המתנהלים כראוי, אם כי לא בטוח שנמצא כאלה.
התרגלנו לכך שמדברים על השיפורים הנדרשים בכל התחומים ואפילו מציעים ומציגים תוכניות לשיפור. ומה יוצא מזה? ממשיכים להדרדר מדחי אל דחי. מדוע זהו התהליך? האם זה מפני שלא באמת מתכוונים לשיפור? לא נראה לי. ואולי זה קורה כי מקפידים לחפש את המטבע שאבד, מתחת לפנס הקרוב ביותר (תסמונת הש.ג.) ולא במקום בו, סביר להניח כי, שם אבד?
בפרשת השבוע שלנו אנחנו קוראים על המבול ובעיקר על מה שבא אחריו. בעיקר, כי הלקח מן המבול הוא החשוב. לא להתמקד באסון שהיה אלא במה שעתיד להיות, כיצד למנוע אסונות דומים בעתיד.
אחרי שנה שלמה בה היו סגורים בתוך התבה, הגיעו לשלב בו:
(בראשית ח) [יג] (...) חָרְבוּ הַמַּיִם, מֵעַל הָאָרֶץ; וַיָּסַר נֹחַ, אֶת-מִכְסֵה הַתֵּבָה, וַיַּרְא, וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. [יד] וּבַחֹדֶשׁ, הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם, לַחֹדֶשׁ--יָבְשָׁה, הָאָרֶץ.
נח אינו מעז לצאת מן התבה; הוא עדיין בטראומה מכל הסיפור. לא רק שנאלץ להסתגר בתבה כל הזמן הזה ולטפל בכל בעלי החיים שאירח בתוכה, כעת הוא מתוודע להיקף החורבן. ה' מורה לו לצאת מן התבה ולשוב לתיפקוד מלא:
(בראשית ח) [טו] וַיְדַבֵּר אֱלֹקִים, אֶל-נֹחַ לֵאמֹר. [טז] צֵא, מִן-הַתֵּבָה--אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ אִתָּךְ.
הסדר פה שונה לחלוטין מזה שהיה בעת הכניסה לתבה (בראשית ז) [ז] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל.
שם נכנסו נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו. הפרדה יזומה בין המינים, כדי שלא יביאו לעולם ילדים בעת שהמבול משתולל בחוץ.
כאן הם נדרשים לשוב לחיים זוגיים, אַתָּה, וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי-בָנֶיךָ, ולמלא את הארץ בצאצאים.
[יז] כָּל-הַחַיָּה אֲשֶׁר-אִתְּךָ מִכָּל-בָּשָׂר, בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ-- הַיְצֵא אִתָּךְ; וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּפָרוּ וְרָבוּ עַל-הָאָרֶץ.
וכיצד נוהגים בפועל? [יח] וַיֵּצֵא-נֹחַ; וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו, אִתּוֹ.
ממשיכים לשמור על הפרדה בין המינים כלקח (שגוי כמובן) מאסון המבול. טראומה, אמרנו כבר? כאילו, בלאו הכי בסופו של דבר העולם יחרב, אז בשביל מה להביא ילדים?!
נח פונה להקריב קרבנות לה'; זה מוצא חן בעיני ה', אבל לא מוצא חן בעיניו שחוששים להתרחק מן התבה וממשיכים לשמור על פרישות מינית. ה' פונה שוב אל נח, והפעם עם ברכה ועם מירשם לקיום העולם, מה שידוע כ'שבע מצוות בני נח':
(בראשית ט) [א] וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים, אֶת-נֹחַ וְאֶת-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ. [ב] וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם, יִהְיֶה, עַל כָּל-חַיַּת הָאָרֶץ, וְעַל כָּל-עוֹף הַשָּׁמָיִם; בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל-דְּגֵי הַיָּם, בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. [ג] כָּל-רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא-חַי, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה: כְּיֶרֶק עֵשֶׂב, נָתַתִּי לָכֶם אֶת-כֹּל. [ד] אַךְ-בָּשָׂר, בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ. [ה] וְאַךְ אֶת-דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ, מִיַּד כָּל-חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ; וּמִיַּד הָאָדָם, מִיַּד אִישׁ אָחִיו--אֶדְרֹשׁ, אֶת-נֶפֶשׁ הָאָדָם. [ו] שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ: כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, עָשָׂה אֶת-הָאָדָם.
והסיום: [ז] וְאַתֶּם, פְּרוּ וּרְבוּ; שִׁרְצוּ בָאָרֶץ, וּרְבוּ-בָהּ. זו התכלית.
כל התנהלות שאינה מכווונת להרבות את אוכלוסיית העולם – היא פסולה, כי פירושה היחיד הוא התנהלות המובילה לחורבן העולם.
ארץ מיוחדת לעם מיוחד נח עדיין אינו משתכנע; הטראומה חזקה מדי וגם בלאו הכי נראה שהאמונה שלו לא היתה הכי חזקה בעולם. עוד לפני המבול הוא היה זקוק לעידוד ותמיכה ישירים על כל צעד, מבורא העולם ומנהיגו. כך מפרשים חז"ל את האמור בתחילת הפרשה: אֶת-הָאֱלֹקִים, הִתְהַלֶּךְ-נֹחַ.
וגם כאשר היה עליו להכנס לתבה, הוא נשתהה יותר מדי כמפורש בפסוק שציטטנו לעיל:
(בראשית ז) [ז] וַיָּבֹא נֹחַ, וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ--אֶל-הַתֵּבָה: מִפְּנֵי, מֵי הַמַּבּוּל.
נכנס לתבה רק לאחר שדחקוהו המים, כי לא האמין באופן מוחלט בדבר ה' אודות המבול הצפוי. במלים אחרות גם קודם וגם עכשיו, לפני המבול וגם לאחריו, נח מתנהל לו על בסיס ניסיון החיים המיידי ואינו חותר לפרוץ דרכים חדשות במחשבה או במעשה.
ה' יתברך מתחשב בחששות של נח והוא נשבע לו ולבניו שלא יהיה עוד מבול שישחית את כל הארץ:
(בראשית ט) [ח] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל-נֹחַ, וְאֶל-בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. [ט] וַאֲנִי, הִנְנִי מֵקִים אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְאֶת-זַרְעֲכֶם, אַחֲרֵיכֶם. [י] וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם, בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל-חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם; מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה, לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. [יא] וַהֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם, וְלֹא-יִכָּרֵת כָּל-בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל; וְלֹא-יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל, לְשַׁחֵת הָאָרֶץ.
זה לא מספיק כדי לשכנע אותם, אז באה פניה נוספת: [יב] וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים, זֹאת אוֹת-הַבְּרִית אֲשֶׁר-אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, אֲשֶׁר אִתְּכֶם--לְדֹרֹת, עוֹלָם. [יג] אֶת-קַשְׁתִּי, נָתַתִּי בֶּעָנָן; וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ.
אודות הקשת בענן דיברנו אשתקד. ברית זו מסתבר, לא הספיקה כדי לשכנע את נח; הוא ממשיך בהסתגרות שלו וזה מוביל לאסון: [כ] וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם. כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.
הוא חי עוד שלוש מאות וחמישים שנה, אבל לא הוליד עוד. ובניו, האם הם הפנימו את המסר? האם פעלו לקיים את הציווי: פְּרוּ וּרְבוּ, וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ?
ובכן, פְּרוּ וּרְבוּ, הם דוקא קיימו לא רע; לכן יש שבעים אומות (מנין זה אינו כולל אותנו) שאבותיהן הם נכדיו של נח המנויים בפרשתנו (פרק י'). וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, את זה הם לא כל כך רצו לקיים. מזה הם חששו.
(בראשית יא) א וַיְהִי כָל-הָאָרֶץ, שָׂפָה אֶחָת, וּדְבָרִים, אֲחָדִים. זה היה המצב וזה טבעי ביותר כי כולם היו משפחה אחת. ומה עושים עם ההוראה: וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ? משתדלים מאד שלא לקיים אותה:
[ד] וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה-לָּנוּ עִיר, וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה-לָּנוּ, שֵׁם: פֶּן-נָפוּץ, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.
דיברנו בעבר על כך שחששם התבסס על הניסיון של דור המבול כפי שהם הבינו אותו, לא כפי שהתורה מציגה אותו. עד המבול, כל אחד עשה לעצמו; לכל היותר, לביתו. לא היתה התנהלות קהילתית בשום רמה. נכדי נח הבינו שזו היתה הסיבה לחורבן, ומצאו פתרון נפלא לדעתם: לבנות מונומנט שסביבו יתאחדו כולם.
לא הסתדר להם שהסיבה למבול היתה: כִּי-הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ. שעשו הפוך ממה שהבורא יתברך מצווה, ובכך הכריחו אותו, כביכול, להביא מבול שיטהר את הארץ מן השחיתות.
נכדי נח לא כל כך הצליחו ביוזמתם, ותמורת פֶּן-נָפוּץ, קיבלו וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם, עַל-פְּנֵי כָל-הָאָרֶץ.
על ארץ ישראל אומר הנביא (יחזקאל כ"ב): [כג] וַיְהִי דְבַר-ה', אֵלַי לֵאמֹר. [כד] בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם.
בְּיוֹם זָעַם זה כינוי למבול שירד על כל העולם, והנביא אומר שהמבול דילג על ארץ ישראל. מכיוון שכך, ובהתייחס למה שהסברנו אשתקד, נקל להבין את העובדה שארץ ישראל מיוחדת בכך שאינה סובלת לאורך זמן שחיתות ומושחתים מכל סוג.
בארץ ישראל קם עם ישראל ובנה מונומנט שסביבו יתאחדו כולם, מדינה ליהודים. אולם דא עקא, לא זו המסקנה הנכונה מן המבול הנורא ששטף את העולם בדור הקודם. עובדה, המונומנט המאחד הולך ומתפורר לנגד עינינו.
מהי המסקנה הנכונה? לשוב לברית שכרת ה' עמנו ולהכריז על כך לעיני כל העמים. זו הדרך היחידה, ובה נתרום גם לקיום העולם כפשוטו.
בכך יהיה רק טוב ליהודים, וגם לכל העולם.
