תהליך אוסלו נבנה על הנחת היסוד לפיה הסדרי ביניים יובילו להתקרבות הדרגתית בין העמים ויניחו את הבסיס להסדר קבע שישים קץ לסכסוך הישראלי פלשתיני. רבים ייחסו חשיבות עליונה לעצם ההכרה של ערפאת בישראל בחליפת מכתבי ההכרה ההדדית ב- 8 בספטמבר 1993.
בחלוף 13 שנה, ואינתיפאדה שאיננה נפסקת מאז ספטמבר 2000, חלה שחיקה כמעט מוחלטת בסוגית ההכרה בישראל גם בקרב שורות ה'פתח', שהוביל את הפלשתינים להסכמי אוסלו, ומתגבשת נוסחה חדשה, המבחינה בין הכרה במציאות של קיומה (הזמני) של ישראל לבין זכות קיומה של ישראל להתקיים כמדינה.
נביל שעת', חבר הפרלמנט הפלשתיני, שר החוץ לשעבר, מאדריכלי הסכם אוסלו המסמל את "המתינות הפלשתינית", אינו מוצא כיום כל סיבה להכיר בישראל, גם לא מתוקף ההסכמים שנחתמו איתה בעבר. בראיון לסוכנות הידיעות הפלשתינית "מעאן" (26 באוקטובר 2006) קורא שעת' לממשלת החמאס לאמץ תוכנית מדינית שתהיה מקובלת בינלאומית, אך באותה נשימה הוא מצדד בעמדה הרוסית שאינה דורשת מהחמאס להכיר בישראל.
ובלשונו:
"אני תומך בכך שהחמאס אינה נדרשת להכיר בישראל משום שישראל אינה מכירה בנו, בזכויותינו או באדמותינו הכבושות. לכן, אין כל הצדקה שגורם פלשתיני כלשהו יכיר בעיתוי הנוכחי בישראל". במילים אחרות - ההסכמים שחתם אש"ף עם ישראל אפשרו לתנועה הלאומית הפלשתינית לחלץ הישגים מדיניים מישראל, לקבל טריטוריה להקמת ישות פלשתינית מדינית ו...לחזור לנקודת האפס של העימות על "פלשתין ההיסטורית".
אף המו"מ בין הנשיא הפלשתיני, אבו לבין החמאס, להקמת ממשלת אחדות לאומית התבסס על עיקרון הערפול הקונסטרוקטיבי בשאלת ההכרה בישראל. הווה אומר: אימוץ נוסחה, שהפרשנות לה ע"י אבו מאזן תאפשר לו לטעון, כי החמאס עמדה בדרישות הקוורטט. מנהיגי החמאס קלקלו לאבו מאזן את התמרון המדיני כאשר חזרו והדגישו, כי נוסח ההסכם אינו מבטא כל שינוי בעמדות החמאס שלא תכיר לעולם בזכות קיומה של מדינת ישראל ותחתור בצו האל לשחרר בכוח את כל שטחה של פלשתין והקים בה שלטון איסלאמי.
אבו מאזן לא אמר נואש ושוב אנו מוצאים את היצירתיות הפלשתינית מתמקדת בניסיון "לאכול את העוגה ולהותירה שלמה" בשאלת ההכרה בישראל. בראיון מרתק לערוץ "אל-ערביה" (7 באוקטובר 2006) מתווה אבו מאזן נוסחה מדינית חדשה:
"אנו אומרים, כי אין זה נדרש מהחמאס, ה'פתח' או החזית העממית להכיר בישראל... אש"ף בשנת 1993 הכיר בישראל כפי שישראל הכירה באש"ף. כל אדם יכול לומר שהוא לא הכיר (בישראל) וזו זכותו של הפרט וזכותו של כל ארגון. אבל בעניין הממשלה, שהוקמה ומקיימת קשרי גומלין יומיומיים עם הישראלים, חובה שנבהיר כי בעייתנו שונה לחלוטין מעניינן של כל המדינות שהכירו בישראל. מצרים וירדן הכירו בישראל, אבל אין להן קשרי גומלין יומיומיים עם ישראל... אינני דורש שהחמאס או ארגון אחר יכיר (בישראל). אני דורש שהממשלה המקיימת קשרים עם הישראלים ועוסקת בחיי היומיום של הפלשתינים, תכיר בישראל".
גם לתפיסתו של אבו מאזן אין מדובר בהכרה בישראל "לשמה", אלא הכרה "התלויה בדבר", קרי - להבטיח את האינטרסים הפלשתינים הקשורים בקיום היומיומי. הטמעת ההכרה ההדדית כערך בפני עצמו, כחלק מהחינוך לשלום, אינו מוצא לו מקום בשיח הפלשתיני. במקומו מתחרה ההנהגה הפלשתינית, על זרמיה השונים, על עוצמת הדבקות ב"שלום הצודק" (להבדיל משלום של פשרה), שמשמעותו אחת - חורבנה של מדינת ישראל באמצעות מימוש תביעת השיבה הפלשתינית.