הפואמה של נתן זך "סיכום ביניים בינתיים", שפורסמה בהארץ, מיום שישי כט' באלול תשס"ו, העלתה בי הרהורים לגבי סינדרום המהגר של זך, שלעניות דעתי מפעם בו עד עצם היום הזה, והוא חלק מרכזי ומהותי, גם בשירתו העכשווית. למרות וחרף היותו "חלוץ מרכזי בקרן השירה", זך בנשמתו היה ונשאר מהגר. מעמדה זאת הוא בולט, ועל עמדה זו היה לשם דבר.
כיום, יותר מתמיד, אני מבינה את מלחמתו באלתרמן. מאמרו: "הרהורים על שירת אלתרמן", שפורסם ב"עכשיו" בשנת 1959, נחשב למניפסט החשוב ביותר בפאתוס הלירי של המשוררים הציוניים. הוא כלל מתקפה יוצאת דופן על אלתרמן, שנחשב באותה תקופה למשורר לאומי.
זך קבע כללים חדשים לשירה, שונים מכללי החריזה והמשקל,שהיו נהוגים אז בשירה בארץ. הוא יצא אז בעיקר נגד הסימבוליזם והקישוטיות בשיר, שלדעתו נכפים על תמונת העולם השירי. למרות, שזך הציג כללי שירה חדשים ואחרים, שעיקרם מציאות ומצבים זורמים בקצב חופשי,ובלשון יומיומית, דיבורית, מעורבת עם לשון גבוהה, הוא קודם כל פסל את שירת אלתרמן, החרים אותה. ויש לי חשד סביר להניח, שלא מעט קינא בו.
נתן זך, במקור, הארי זייטלבך, נולד ב- 13 דצמבר 1930 בברלין, לאב גרמני ואם איטלקיה. עלה לארץ ב- 1936 ושירת כקצין בצה"ל במלחמת השחרור. מן הידוע הוא, כי השנים הראשונות הן הקובעות ומעצבות את תבנית אישיותו של הילד, כמו גם תבנית נוף מולדתו, ואין בכך כל חידוש.
כבר מתחילת דרכו הלירית, אנו עדים לסינדרום המהגר אצל זך, שהוא פועל יוצא לאירוניה בשיריו, למרירות, לכאב, לחוסר ההזדהות עם מצבים ונופים, לאי הנחת, לביקורת. אביא כאן שלוש דוגמאות, והשאר הוא חומר מחשבה לעבודת מחקר.
שיר ערב בערב/כשאמרה לי נערתי/לך/ירדתי לרחוב להתהלך/והייתי הולך ומסתבך.[מתוך שירים שונים,הוצ' הקיבוץ המאוחד,1998].
השיר אוחז במהותו המרכזית בטראומת גירוש. מילת השייכות האישית, אינטימית, "נערתי", מתרכזת ומתעצמת נוכח המילה "לך", המרמזת למילות הגירוש: "לך לך", אצל אברהם אבינו. מיתוס הגירוש אצל אברהם היה טראומתי ביותר, אלא שבסופו של דבר, הוליד משהו עוצמתי וערכי, שהונחל לכל עם ישראל.
התבנית והנוף הארץ המובטחת אינה הארץ שניתנה/הנמוגה באוויר מאפיר כתמונה נמוגה/עם השנים הארץ המצויה מתמעטת/הארץ המובטחת וזוהרה לוהטים כצהריים באבן.
המושגים הארץ המובטחת והארץ המצויה, הם דיאלקטיים בנפשו של המשורר, מצד אחד הם קיימים באופן פיזי, ממשי, אך בו זמנית, ישנה ארץ מיסטית, הנמוגה באוויר, מאפירה כתמונה, כאיזה חלום לא חיובי, אפור, שכבר קשה לזכור אותו לנוכח המציאות הקיומית, העכשווית. שתי הארצות, מקום הקיום והחיים של המשורר, מתקיימות בנפשו, פעם האחת מכזבת ומתעתעת, ופעם האחרת זוהרת, לוהטת, כשם שרק אור ולהט של צהרי יום יכול לזהור במזרח התיכון, בוודאי לא בגרמניה של אירופה בשנות השלושים. ובעצם שתי הארצות, זו ממנה בא וזו אליה היגר, מתמעטות בלבו, ולא מצליחות לגרום לו נחת רוח.
"מולדת אינה מצמיחה אלא כמיהה לדבר אחר,לא מולדתי". ובאותו עניין,המילה מולדת,משמעה חופש, שלוה, ביטחון קיומי, גאווה, שורשים, שפה, כוח. אצל זך, המולדת היא בעייתית, היא כמיהה, כיוון, שאינה מספקת את התחושות הקיומיות, יש לו ביקורת עליה, שנובעת ממצב של אי שייכות מעצם ילדותו במקום אחר, בנופים שונים, ובשפה, שלא ינק עם חלב אמו, אלא היה צריך ללמוד אותה, להסתגל אליה, ולבסוף להפוך אותה לכלי החזק ביותר שלו, ואף לצמוח למשורר חשוב ונערץ בעל פרס ביאליק ופרס ישראל, משפיע וסוחף אחריו דורות שלמים של משוררים וחוקרים, שהושפעו מיצירתו. מולדתו שלו-גרמניה, ברלין, היא לא מושא כמיהתו.
העיר הספוגה כאב,הבית המהדהד/מחזירים רק מה שהושקע בהם כמראה/רק המקום שבו לא היה.
ממולדת,ממשיך זך באותו השיר,לדבר על העיר, הבית, אך אלה ספוגי כאב. מקומות המגורים האישיים של אדם, הראשוניים, גורמים לו לחוש געגוע, ליחס נוסטלגי, במקום זה אנו מקבלים בשיר-כאב. בית שאינו יצוק על מקומו בעוצמה, אלא הוא רק הדהוד. השתקפות של מקום, שבו לא התקיים משהו בסיסי להישען עליו, לזכור אותו במודעות חיובית.
משלים אדם עם נופו,בלעדיו/אין לו עודף,אין לו מקום/הצילום המדויק שבחלום/הכרחי,מה שהיה,לעולם אינו מספיק.[מתוך צפונית מזרחית,הוצ' הקיבוץ המאוחד.1998].
בשורות הבאות נמצא שוב את הדואליות הזכית כל-כך, היוצרת מתח לירי בשירתו.יש מצב נפשי של השלמה, אך יחד עמה עולה בה ספק. אין שפע בתחושות, הכול מדוד בדיוק היקי, אין עודף, אין מקום. אפילו החלום צריך להיות מדיד, בלי פנטזיה מיותרת, פורצת גבולות התודעה והתובנה. דבר מעיק, לא מצמיח ספונטנייות של הרגש, התפרצות בלתי נשלטת, קולניות, בהחלט אינו מספיק, ואף בלתי מתאים למזרח תיכון לבנטיני.
וידוי עדין נולדתי להיות עדין/במקרה החליטו הורי שהם צריכים להגר/לארץ לא עדינה. הם לא החליטו בפזיזות/התייעצו עם כל מי שיכלו/אפילו היטלר תמך בהחלטה/אמר שהיא נבונה בהחלט.[מתוך"כיוון שאני בסביבה",הוצ' הקיבוץ המאוחד,1998].
שורות השיר ואף הבאות אחריו בהמשך, מצביעות במפורש על אי השייכות למקום ולזמן. העדינות והפגיעות מעולם לא ציינה את דמות הצבר, המחוספס, החצוף, הלוחם הגיבור, וכל דבר שהוא אנטי-עדינות.
אמנם היו כאלה שטענו שהחיספוס הוא מעטה חיצוני בלבד, ובפנים הצבר, כמו הפרי, כולו דבש, אך אבוי לפרי, שעד שאתה מגיע אליו כולך שריטות ונשיכות. גם הארץ, אינה עדינה, "ארץ אוכלת יושביה".
בהמשך השיר מספר לנו זך, כי הוא עדיין מסתרק במסרק עדין, מצחצח שיניים, מקריח, מוסר בגדים למכבסה, לא מעליב את השכנים, צועק בשנתו. מין"נחנח", "חנון", לא גברי. בקיצור, כלשונו, הכל טעות, טעות נוראה, קרתה לו תאונה, הוא לא נולד במקום הנכון.ולכן רובצת עליו קללה של בני-דורו, הוא מקולל בחוסר יכולתו לענות להם, להיות כמוהם, מחובר ועשוי רקמה אחת,ודבר זה מתאפיין בכך, שאינו יכול לענות להם באותה מטבע כשלהם, בתשובה מוחצת, לא עדינה.
