50 שנה למבצע קדש. בכנסים של ותיקי אותה תקופה, לוחמי הצנחנים והשריון מעלים זיכרונות על מפקדים, קצינים ולוחמים שנפלו, שנפטרו ועל אלה שעדיין חיים. לגבי הצנחנים - זה "קרב המיטלה", לשריונרים - קרב "סכר הרואפה". עם המ"פ בריל - בר-כוכבא ז"ל.
מי שהשתתף במבצע קדש, ששת הימים, מלחמת ההתשה, יום כיפור ומלחמת לבנון מס' 1, לא יכול שלא להשוות בין המלחמות, ההנהגה הצבאית, המפקדים, קצינים, חיילים וביצועים.
תמיד קיימת נטייה לחלום ולהתרפק על העבר, על ההצלחות, הביצועים, הנועזות, האילתור המנצח, תוך התפארות על מהלכים בלתי שגרתיים שהביאו לניצחון והכרעה בשטח.
אכן, סקירה של מלחמות העבר, מלאה בדוגמאות למופת, לעוז, לתעוזה אישית ויחידתית - מעשי גבורה מוכרים ומוכחים ומנהיגות אישית סוחפת של מפקדים בעלי שיעור קומה - ראה מאמר: "מנהיגות ודוגמא אישית".
אבל, אסור לשכוח, שליד כל אלה היו גם הרבה רגעים ומקרים של כשל פיקודי, חוסר תיאום בין הכוחות, פספוסים ופשלות, ירי על כוחותינו, כפי שפירטתי במאמרים שלי: "אין מלחמות נקיות", ו"אין מלחמות ללא טעויות".
הבעיה במלחמת לבנון 2 שהכישלונות, הטעויות, חוסר התיאום והצגת מטרות לא ברורות או השגת מטרות שכבר כן הוצבו והוגדרו, עלו על הניצחונות, וכך יצרו רושם של חוסר איזון בין ניצחון לכישלון.
ההרגשה הכללית בחלק גדול של הציבור האזרחי, בצה"ל או בקרב קציני המילואים שהשתתפו במלחמה ואלה שלא השתתפו, כי מדובר בכישלון צבאי. זוהי הרגשה רעה מעיקה, מתסכלת ובמידה רבה גם מפחידה, על מה שעלול לקרות בעתיד.
להערכתי האישית, אותה גם הבעתי במאמרי - "ניצחון אך לא הכרעה". בשקלול הכולל ובסופו של יום - אפשר לדבר על ניצחון (ואפילו הוא בנקודות), אך ברור לעין שלא היתה הכרעה בשדה הקרב.
אז נכון שהזירה השתנתה, האמצעים השתנו, האויב ובמיוחד החיזבאללה השטוף באידיאולוגיה דתית קנאית, הפתיע את צה"ל ומפקדיו, בהתחפרות ובלחימה נוסח ויאטנם, אבל כל זאת עדיין, לא מצדיק ולא מסביר את אי הנחישות של צה"ל, חוסר התכנון והביצוע וההכנה לסוג זה של לחימה, מודרנית וגם עיקשת, מול לוחמים הפועלים בתוך אוכלוסיה אזרחית מוכרת ואוהדת.
כאשר משווים בין המפקדים הבכירים ממלחמות קודמות לבין אלה של לבנון 2 - ההשוואה לא מחמיאה במיוחד.
ההפתעה הגדולה של המלחמה היו חיילי הסדיר והמילואים ושדרת הפיקוד הבינונית לאמור: ממג"ד מ"פ ומטה שהפתיעו לטובה, ושמרו על הגחלת והמסורת של צה"ל, של חיילות טובה.
ההפתעה לרעה - צמרת הפיקוד הגבוהה מהרמטכ"ל ומטה, לרבות פיקוד הצפון, שהתבטא בחוסר תכנון, שליטה, בקרה, הצבת מטרות, כפי שבאו לידי ביטוי בשטח. אם להוסיף לכך את הניהול של האוגדונרים והמח"טים, מבלי לתת לכך הגדרה כוללת וסוחפת, שלא הצטיינה בידע מקצועי, ביצירתיות, בנועזות מבצעית ובעיקר במתן דוגמא אישית.
כאשר מפקד אוגדה משוריינת, שהוא לוחם אמיץ ונועז אבל מתחום אחר, לא עובר הסבה והכשרה מקצועית לשריון, ומפקד על אוגדת שריון מחמ"ל בתוך ישראל כשכוחותיו בלבנון, זאת לא מנהיגות אישית, לא יצירתית ובוודאי לא דוגמה אישית. להזכיר: אחרי מלחמת קדש, הייתי ראש צוות הסבה של חי"ר לשריון וביניהם האלוף טל, האלוף צ'יצ', תא"ל ציפורי ורבים אחרים ממובילי חיל השריון לעתיד.
אוגדונרים נוסח האלוף ישראל טל, מפקד גייסות השריון בששת הימים, האלוף אריק שרון, ביום כיפור, רפול ז"ל, מח"טים נוסח איציק בן שוהם ז"ל (שריון, בעל עיטור העוז מיום כיפור), קהלני (שריון בעל אות הגבורה - יום כיפור), סרן צביקה (שריון בעל אות הגבורה יום כיפור - כוח צביקה). מח"טים כמו אמנון רשף, ינוש בן גל - ארז - משריון, קציני חי"ר וצנחנים - כמו אהוד ברק, יורם יאיר (יאיא) איציק מרדכי, ליפקין-שחק, ועוד רבים אחרים (ויסלחו לי רבים טובים ונועזים שלא הוזכרו), איפה הם ואיפה אלה שראינו בלבנון 2.
הם לא ישבו בחמ"לים מאחור, לא נלחמו עם מסכי פלזמה ו"עכברים" ביד, אלא בראש הכוחות ובתוכם, כמצופה וכמתבקש ממפקדים נוסח צה"ל של פעם, על המסורת והמורשת הצה"לית הקרבית. קצין בדרגת אוגדונר, מח"ט ומטה - שלא נלחם בקרב בראש לוחמיו ונותן דוגמה אישית משדר כי משהו לקוי בתפיסת המנהיגות הצה"לית.
יחד עם זאת, אסור להתעלם ולטשטש את ההישגים שכן היו, כעולה מן התחקירים ברוב "המגעים" והקרבות פנים אל פנים עם חיזבאללה יצאו חיילי צה"ל וידם על העליונה.
המבצעים של היחידות המיוחדות, בעומק לבנון, שלא כולם קבלו פרסום והד תקשורתי, הצליחו ובגדול. חיל האוויר כדרכו חיסל, השמיד, שיבש את דרכי הגישה והתנועה לדרום לבנון, את הטילים ארוכי הטווח, ותשתיות רבות, לרבות חיסול רובע "דאחייה" בביירות מעוזו של נסראללה.
אסור לשכוח את ההישגים המדיניים של ישראל, החלטת מועצת הביטחון 1701 על סעיפיה, שהחזירו את צבא לבנון לדרום, כניסת כוחות בינלאומיים לדרום לבנון (מבלי לצפות לניסים ונפלאות מכוחות אלה שלא ילחמו בחיזבאללה, ולא יעשו מעשית הרבה), אבל עצם נוכחותם הוא הישג פוליטי. כמו כן, חיזבאללה לא יושב במוצבי הגבול ולאורך הגדרות, מחסני התחמושת ודרכי הגישה הושמדו, ואיומם על גבול ירד לעיל.
יש חשיבות רבה, בתמיכה הכוללת והגורפת בישראל ובתגובתה בלבנון, שלא היתה מעולם מאז הקמת המדינה, לא רק מארה"ב הידידה, אלא מהקהילייה האירופית וההצבעה במועצת הביטחון של 0:15 עבור ישראל - הישג שאסור לזלזל בו.
המשך הפעילות הצבאית בעזה, שנמשכת כבר חודשים, מאז חטיפת החייל, הוא המשך אותה תמיכה ברורה בישראל, ובסמכותה להגנה עצמית כפי שהיתה בלבנון גם ברצועת עזה.
טוב עשה הרמטכ"ל שהקים צוותי בדיקה של אלופים וקצינים במילואים ובסדיר, ללימוד לקחים, תיקון שגיאות ושיקום תפיסות שגויות, אך עשה רע מאד, שלא חיכה לסיום הבדיקות לפני שעשה את סבב המינויים הנוכחי.
ההתרשמות מהמינויים החדשים שחלקם הם "כיסוי תחת" לרמטכ"ל והמטה הכללי, שהרי אם האוגדונרים שכשלו הם בסדר, גם הפיקוד מעליהם בסדר וגם להיפך.
כאשר התחקיר על אוגדת גל הירש, מצביע במפורש על כשלים ומחדלים, כאשר העובדות כמו חטיפת החיילים (שגרמו לפריצת המלחמה) היו באחריות ובגזרת אוגדת גל הירש, על כל הטעויות והשגיאות, שכבר דובר עליהן רבות, או ההצהרה הבומבסטית: "בינת ג'בייל" בידינו, או נכבשה וזה רחוק מהמציאות, או ביקורת מח"ט השריון, בטלוויזיה, כי האוגדונר גל הירש הוא "אאוט" לגמרי, כלומר, מרחף או אוטיסט בלשון העם, בכל הקשור לנעשה בשטח, קשה להבין את המינוי החדש שלו.
לדעתי, כל האוגדונרים, לפי השיבוץ החדש למעשה "קודמו" ושודרגו לפי הנוסחה הבאה: מי שנשאר בתפקיד - סימן שלא נכשל, ולכן למעשה קודם, תוך הבעת אמון בתפקודו. מי שעבר לתפקיד רוחב, גם קודם, שהרי גם לרוחב אפשר להתקדם וגם בכך, יש הבעת אמון בתפקודם.
המסקנה - נכשלת בקרב לא נורא, תוכל להתקדם בשלום.
שר הביטחון עוד יכול להציל או לשנות את המצב, אם יעשה כן, יזכה בניקוד גבוה, אך ספק אם הוא בנוי לכך.
באשר לצה"ל, נקווה שלא ייצא ניזוק, ילמד לקחים, ישקם את עצמו, תוך חזרה לסטנדרטים של פעם, לצה"ל כפי שאנחנו ואוייבנו זוכרים אותו.
