נניח שיספרו לכם על ראש ממשלה ישראלי שהיה נשוי שלוש פעמים, בגד בכל נשותיו, פעמים רבות, באחת מהם גם שהיתה חולה על ערש דווי, הציע נישואין למספר נשים באותה תקופה, והתחתן לבסוף עם אישה צעירה ממנו ב- 40 שנה. רוב הסיכויים שתגידו, אין דבר כזה.
ובכן, הדברים מופיעים בביוגרפיה "אשכול" של יוסף גולדשטיין, בהוצאת "כתר". וכן, את הדברים עולל לוי בן דבורה, חביב השמאל הנוסטלגי, האייקון האולטימטיבי לראש ממשלה קשיש, אבהי וסולידי.
רוב הסיכויים שגם לא שמעתם על הידועה בציבור של ראש ממשלה קודם לו, על צילה בינדר של נתן אלתרמן, על עשרות הנשים שאהב או כפה אהבה משה דיין. על חייהן הפרטיים של קולט אביטל או שולמית אלוני. על שדרן הרדיו הוותיק הנוהג להכות את אשתו.
כדי לא לגלוש לנוסטלגיה, דוגמא מההווה: די ברור שלא ברור לכם מה קרה אצל אהוד ברק, שפתאום מצא את אהובת לבו באשת איש. רק שמנו לב שנאווה, הדמות הסולידית התחלפה בגב' פריאל. או איך הושתק המעשה המגונה של מנכ"ל התיאטרון הלאומי, יעקב אגמון. כך סתם.
המאמר לא בא לחדש משהו בתחום שבינו לבינה, אבל בהחלט בא לרענן משהו ידוע, אבל נשכח, בתחום הפוליטי.
אם האיש הוא מן המחנה הנכון, או נמצא בתהליך הנכון - הרי נדבר עליו במבט מצועף: "הוא אהב את החיים אהבה גדולה, וזה כולל נשים" נקרוץ בשובבות. "היא היתה המוזה שלו, האלמה מאהלר" נתפייט. חס וחלילה מלחדור לדיווחים מציצניים. "הוא שומר על חייו הפרטיים בקנאות רבה", מצטטים עיתונאים פריביליגיה שרק אמנים, סוטים ושמאלנים זכאים לה.
ואם לא. ובנימין נתניהו עד, נמרח את האירוע על חודשים. נשפיל את אשתך, נבייש את ילדיך, נבזה אותך, בשם "על זכות הציבור לדעת", נאמר ש"מי שבגד באשתו עשוי לבגוד במולדתו", ו"לא שולט ביצריו".
בקיצור - אם אתה בימין תשפט כבבון שרוכסן מכנסיו פתוח, ובשמאל - אם תבחר, אף אחד לא יידע. ואם לא יהיה אכפת לך, ייפתח אוצר הדימויים הענוג ביותר: רומיאו ויוליה, אבלאר ואלואיז, ז'יל וז'ים.
"אין עובדות, יש רק נקודות מבט", אמר פעם ניטשה. ואת זה שכח אחד מטובי העיתונאים בימין, חגי סגל, כאשר כתב בתמימות שאין מקום למחאת הנשיא נגד אופן חקירתו.
המלחמה בלאומיות לא נעצרת בכנסת, ולא בבג"צ. היא ממשיכה באופן סיקורך, בטינוף שמך, בכניסה לביתך. אין גבול. אני אישית מאמין שהנשיא קצב ייצא זכאי מכל ההאשמות שהוטחו בו. אבל נקי ציבורית הוא כבר לא יהיה, וזה מה ש"הם" רצו להשיג: כמו הדה לגיטימציה למרכז הליכוד, למנחם בגין, לאריאל שרון ( ה"קודם").
והמשטרה מבינה מי הוא נותן לחמה האמיתי. לא השר שמעליה, אלא העיתונות. ומתיישרת בהתאם, בהדלפות, באישומים. בהשקעה בחקירה. (בחקירת הנשיקה של רמון, שסיכן את ביניש, שכנעו את החיילת להגיש תלונה, ושלחו שני חוקרים לקוסטה ריקה להשלים את חקירתה).
למלחמה של הערבים והפלשתינים קוראים בטעות "טרור". משמעות המילה "טרור" היא זריעת פחד ואימה באמצעים לא לגיטימיים, ללא גבולות. ואת זה עושה השמאל הישראלי כלפי צד מסויים של המפה.
זה יעזור לכם להבין מדוע נציגכם בשלטון פתאום "התמתן", "זנח את תוכניתו לסגירת גלי צה"ל" או "רואה דברים מכאן, כמו שלא ראה משם". רק אל תחשבו, שאוסף המאמרים המגמתיים הוא באמת "סערה ציבורית", שמלחמת הדעות היא "משחק הוגן" הנגמר בהצבעה בכנסת, או באמת יש חוות דעת "אובייקטיבית" של היועץ המשפטי לממשלה.
פגשתי איש מבוגר, מזרחי ומסורתי שאמר לי בצער "איך אנחנו בוחרים כל הזמן אנשים לא ראויים?", "זה בדיוק מה ש"הם" רוצים שתחשוב. איתך הם השיגו את מטרתם", עניתי. כל מי שמייצג את החילוניות, קלות הדעת, ה"על לאומיות" הם ישאו על כפים ומי שמייצג את ערכי האומה הם יעשו לצחוק. אם הוא טהור כפיים יהפכו להזוי ומשיחי, אם איש עשייה למושחת ופורץ גדר. גם אם המלאך גבריאל יוביל מהלך כלשהו, אחרי כמה שבועות תופיע אצל מרדכי גילת ב"ידיעות" כתבה על ג. (המכונה בחוגי הימין הקיצוני "מלאך") ועל חשדות חמורים שהמשטרה בודקת בעניינו. וכדאי שישעה את עצמו.
ובחזרה למציאות החדשות: אסור שקצב ישעה את עצמו בשל לינץ' תקשורתי, הוא, שלא ברצונו, נמצא כיום בחזית המאבק בשחיתות המשפטית-תקשורתית. ההליך המשפטי בעניינו חייב להתבצע, כדת וכדין, ואם ניתן למהומת המאפיה המשפטית-תקשורתית להביסו. עלולה זו להיות תבוסת העם, ותבוסתנו.
