היה זה ביום קיץ בהיר, שבו נסעתי להנאתי בכבישי השומרון, בין הישובים קדומים ושבי שומרון. מי שמכיר את הכבישים ביש"ע בכלל, ואת הכביש המדובר בפרט, יכול להבין ש"פקק תנועה" הוא מדע בדיוני בכבישים הללו. הנסיעה נמשכה כרגיל עד שנאלצתי להאט פתאום את רכבי. להפתעתי, "נתקעתי", מאחורי שורה ארוכה של מכוניות שנסעו במהירות 30 קמ"ש כשהמהירות המקובלת בכביש לא יורדת בדרך כלל מ-80 קמ"ש. לרגע חשבתי שמדובר במשאית בטון שמתאמצת בנסיעתה ומאיטה את כל התנועה, אך מיד פסלתי אפשרות זו שכן מדובר בכביש רחב עם פס הפרדה מקווקו. "אם מדובר היה במשאית" הרהרתי לעצמי, "מזמן כבר היתה נעקפת על-ידי שורת המכוניות".
"מה יכול להיות הדבר ש"תוקע את התנועה?" חשבתי לעצמי בעצבנות, והחלטתי לעקוף את שורת הרכבים בזהירות על-מנת לענות על השאלה המציקה. כשהגעתי לראש הפקק לאחר מספר עקיפות, הבנתי את פשר הפקק המוזר. בראש הטור הארוך נסעה לה מכונית משטרה באיטיות רבה. למרות שמדובר בכביש רחב ובו פס הפרדה מקווקו, אף אחד, אבל אף אחד לא העז לעקוף את הרכב המשטרתי.
"למה?" חשבתי לעצמי. "הרי זה חוקי לעקוף משמאל במדינה הזאת, לא? אז למה אף אחד לא עוקף?".
נזכרתי בסיפור הזה כשהזדמן לי לאחרונה לבקר באנגליה. הקיץ שם כמובן קצת יותר אפור ואפלולי, אבל האנשים הסימפטים מפצים על מזג האויר הקודר. התנהלתי לאיטי במרכז לונדון, כשאני מחפש את הכניסה המתאימה לתחנת הרכבת התחתית שתוביל אותי לשכונת גולדס גרין. לאחר שהתיאשתי מחיפוש הכניסה בעצמי, פניתי למספר אנשים שיפנו אותי לכניסה. אף אחד מהם לא ידע איפה הכניסה המתאימה (כולם היו תיירים) אך לכולם היתה אותה הצעה: "תשאל את השוטר". כשהאדם השלישי חזר על אותה התשובה, התחלתי להרגיש אי נוחות. הרי אצלנו, אם אני הולך לאיבוד, האדם האחרון שאפנה אליו זה שוטר. אצלנו במדינת ישראל, בורחים משוטרים , בטח שלא מבקשים מהם עזרה.
הניגודיות שבין שני הסיפורים גרמה לי להתחיל לחשוב על המשטרה והחוק בישראל. הבנתי שבאנגליה, וגם כנראה בשאר המדינות המערביות, שוטר משרת את הציבור, הוא נועד כדי לעזור, לכאורה דבר טריויאלי. רק שאצלנו, המשטרה דומה קצת יותר למשטרות במשטרים אפלים. האזרח הישראלי מרגיש תמיד מאוים על-ידי השוטר. השוטר תמיד מתייחס אל האזרח כחשוד שמסתיר משהו. אך למרות הפחד מהשוטר, לא ניתן לומר שאזרחי מדינת ישראל הם שומרי חוק למופת.
התופעה הזו, שבו אנו רואים רכב משטרה ממרחק ומיד מתחילים להזיע ולבדוק שכולם חגורים, היא דוגמה טובה לסימפטום שלדעתי משקף את התפיסה העמוקה של החוק במדינת ישראל. אולי ניתן להגדיר זאת כך - באנגליה מפחדים מהתמרור ולא מהשוטר, בישראל מפחדים מהשוטר ולא מהתמרור, או במילים אחרות, בישראל מפחדים מהשוטר ולא מהחוק.
למרות הפחד מהמשטרה וההתפיסה הרווחת כי "עבירה על החוק", היא דבר חמור ביותר, הרי שכולם במדינת ישראל "מצפצפים" על החוק. הצפצוף הזה לאו דווקא מתבטא בעבירה על החוק ממש, אלא בתודעת החוק אצל האזרח הישראלי. החוק בישראל נתפס אצל האזרחים ככללי משחק טכניים חסרי עומק או משמעות שהדבר היחידי המחייב בהם הוא לא להתפס כשעוברים עליהם. כך קורה שכמעט כולם מעלימים מיסים, מפרים חוקי תנועה, בונים ומרחיבים באופן בלתי חוקי, וכו'. כשחיים בג'ונגל - הכל מותר. שוב, בתנאי שאתה לא נתפס.
החוקים היחידים שרובינו שומרים עליהם, הם או חוקים שבלאו הכי מבטאים את צו מצפוננו, או חוקים שאנו חוששים להתפס עליהם.
היחידים שמקשקשים השכם והערב על "שלטון החוק" והחשיבות שבשמירת חוק במדינה דמוקרטית, הם משפטנים ואנשי משטרה, שחייבים לדבר כך כי אחרת קיומם מוטל בספק, ולחלופין אנשי אקדמיה, רוח ושאר נאורים שונים, שהיצמדותם לחוק נובעת מהעובדה שמערכת המשפט והחקיקה בנויה כיום בצורה כזאת, שהחוק משרת את האינטרסים והשקפת העולם שלהם בצורה הטובה ביותר. הנאורים לא צריכים לעבור על החוק, הם פשוט משנים אותו. אין לי ספק כי אלולא החוק היה מבטא את השקפת עולמם, היו הנאורים הראשונים שעוברים עליו, רק שהם, לא היו מתביישים בכך.
יש עוד מקום נרחב להעמיק בנושא, שכרגע הצגתי אותו בצורה קצת פשטנית. יש לבחון האם התופעה שהזכרתי חיובית ומבטאת תפיסה בוגרת של חוק, או לחלופין מדובר בתופעה שלילית שמבטאת תפיסה ילדותית ופרימיטיבית של חוק. כמובן שצריך לדון גם בהבדלים שבין חוקים שנועדו לגרום לסדר ציבורי לבין חוקים שנחקקו מתוך תפיסת עולם. ישנו צורך גם לנתח את הגורמים לתודעת החוק במדינת ישראל ששותפים לה הרשות המחוקקת, השיפוטית והמבצעת. כל אלו הם נושאים שאולי ידונו ברשימות נוספות בעתיד.
