מאז ומתמיד היו דעותיי השמאליות בנושאי זכויות אדם ידועות ומוכרות בירושלים ועוררו לא פעם מהומה, אך אני, עקשנית ידועה, סברתי תמיד כי חרות האדם ראשונה במעלה, וכל השאר צריך להתגודד למרגלותיה.
בעת שכיהנתי כחברת אופוזיציה במועצת העיר ירושלים, נאלצתי לנהל לצד חבריי, מאבקים קשים מול החרדים. כך היה בנושא תקצוב הבית הפתוח, במתן אות יקיר ירושלים לדנה אינטרנשיונאל, שהביאה גאווה אמיתית לעיר כשבזכותה ארחה ירושלים את האירוזיון. כך היה בדיון על מימון תוכנית שיקום לנוער עם בעיות זהות מינית ועוד. תמיד סברתי, ואני סוברת גם כיום, כי ירושלים צריכה להיות סובלנית לכולם גם לבעלי נטיות מיניות שונות.
אולם, האם נכון לקיים מצעד גאווה בירושלים? התשובה מורכבת משני חלקים: כן, זו זכותם לצעוד בעיר, ולא - זה ממש לא מעשה חכם מצד ההומואים.
בשנת 2002, כשהתקיים מצעד הגאווה הראשון בבירה, הגעתי נרגשת וגאה לאירוע. לתומי סברתי, כי נושא המצעד הוא דקלרציה פומבית על חרות האדם באשר הוא אדם, אך אודה כי למראה הגברים העירומים שדדים מפלסטיק תלויים להם מלפנים וישבניהם חשופים לשמש, חשתי שנחצה גבול דק וחשוב - גבול הסבלנות והכבוד ההדדי.
כן, יש לאפשר לקיים מצעדים מכל סוג הנותן חופש לביטוי האינדיבדואלי של הפרט, אך אפשר לעשות זאת בערים בעלות צביון תרבותי כמו תל-אביב, רומא, אמסטרדם וניו-יורק. אך ברחובות ירושלים? מה המטרה במצעד בעל סממנים מיניים מוחצנים אם לא חוסר רגישות משווע לאופיה הקדוש של העיר?
האם האיטלקים הידועים בפתיחותם הרבה היו מעיזים לדרוש קיומו של מצעד גאווה בתוך עיר הוותיקן? בוודאי שלא.
אילו היה המצעד בעל דגש על הרעיון והאמירה של חרות האדם-ניחא, ניתן לומר הכול בלבוש ססגוני ומלא - אך מצעד שכולו אנשים ערומים המתגפפים זה עם זה במעשי אהבהבים על במות נוסעות? זה לא מתאים לירושלים.
נדמה לי כי הקהילה ההומו לסבית יורה לעצמה כדור ברגל כשהיא עצמה מפגינה חוסר סובלנות כלפי הציבוריים המסורתיים והשמרניים החיים בעיר.
אני אישית הבנתי שעלי לבחור, אם ברצוני לנהל חיים חופשיים, חשופים וקלילים עלי להיפרד מעירי האהובה לקיים את אורחות חיי בתל אביב. הייתי מצפה גם מחבריי בקהילה ההומו לסבית הישראלית להושיט יד של אהבה ומבט של גאווה לירושלים, להבין את ייחודה ולוותר על האקט המיותר.
