פתרון למצעד הגאווה

קיום מצעד הגאווה בירושלים מייצר התלבטות בין חופש הדיבור לזכות לחיים שלווים ללא הפרעה פוגעת. חופש הדיבור הינו זכות יסוד בדמוקרטיה. בזכות זו כלולה גם זכות ההפגנה של קבוצה כלשהי בחברה הרואה את עצמה נפגעת ע"י השלטונות. וכן, דווקא בירושלים, עיר הבירה. בדיוק מאותן סיבות שמובטלים או נכים או חד-הוריות או כל קבוצה אחרת באה להפגין בירושלים, ואיש לא שאל אותם למה דווקא כאן. ירושלים הינה בירת המדינה, מקום מושבם של הכנסת והממשלה, ואך טבעי הוא שמי שבא להפגין נגדם, יעשה זאת על מפתן דלתם, בעיר הבירה. מאידך, ירושלים הנה סמל. זוהי עיר ייחודית בעולם כולו, בעלת קדושה לשלוש הדתות המונותיאיסטיות בעולם, מקום בו יש להשתדל למצוא את הדו-קיום בשלום. בירושלים חי ציבור גדול דתי או מסורתי. גם חלק גדול מכלל ציבור הישראלי החילוני רואה בירושלים עיר ייחודית, וקיום מצעד הגאווה מפריע לו. על פתרון אפשרי אפשר ללמוד מההיסטוריה. בסוף שנות ה- 70 החליטו הניאו-נאצים כי ברצונם לצעוד בסקוקי, פרבר יהודי של שיקגו. כשנתיים התנהלו דיונים וויכוחים בתקשורת, והנושא עלה עד בית המשפט העליון של ארצות-הברית. ההתלבטות היתה בין חופש הדיבור מצד אחד, לבין זכותם של היהודים תושבי סקוקי, חלקם ניצולי השואה, לחיות בשלוה ללא הפגנה נאצית בפתח בתיהם, מצד שני. הפשרה לבסוף היתה שניתן היתר למצעד, אך עם מגבלה כי לא יהיה בהפגנה כל שימוש בצלב הקרס. כך נשמר חופש הדיבור אך עם מגבלה על שימוש בסמלים פוגעים מצד אחד, עם פגיעה מוקטנת בזכות לחיים שלווים. מסיפור זה ניתן ללמוד על פשרה שאיתה יוכלו לחיות כולם. את המצעד יש להתיר, אך עם מגבלות על תוכנו. מצעד רגיל עם שלטים בנושאי זכויות הקהילה הגאה - כן. מופעים של ערום או אזכור מיני - לא.