ראש העיריה, מר יחיאל זוהר, חברי מועצת העיריה, בני משפחה וחברים יקרים, אורחים נכבדים. אני נרגש. בהחלט נרגש מאירוע זה, כאן בנתיבות עיר ילדותי. כשהציע לי ראש העיר, מר יחיאל זוהר, לקבל "אזרחות כבוד" של נתיבות, היססתי, הרגשתי אי-נוחות מסוימת, אך למרות שאיני נוהג להיענות לפניות והצעות כאלה, השבתי בחיוב, וזאת משום שנתיבות זה בית, ולבית יש כללים אחרים.
נתיבות חוגגת השנה 50 שנים להיווסדה. משפחתי הגיעה לנתיבות ב-1956 מג'רבה שבטוניס, והייתה מדור המייסדים. נתיבות נוסדה תחילה כמעברה, "מעברת עזתה". משפחתי, כמו שאר המשפחות הראשונות גרו כשנה בפחונים שהיו פזורים בשטח פתוח, בלי מים, בלי חשמל וכמובן ללא שירותי סניטציה בסיסיים. כעבור כשנה עברנו לדירת קבע, שהייתה ביתנו שנים ארוכות.
הייתי בן שנה בלבד כשמשפחתי הגיעה לנתיבות, וברור שכל זכרונות ילדותי מתחילים וקשורים בנתיבות. היתה לי, ואני מאמין שלכל בני דורי, ילדות טובה בנתיבות, ויש לי זכרונות טובים מתקופה זו, אף שהמצב הכלכלי לא היה קל כלל ועיקר. אכן קיימת נטייה לרכך קשיים בראייה לאחור, מתוך נוסטלגיה, אך אני זוכר תקופה טובה, אנשים פשוטים, שמחים בחלקם, עם תחושה של הגשמה בעליה לישראל למרות הקשיים, ותחושת סולידריות חברתית.
למרות התנאים החומריים הלא-קלים, נתיבות הייתה מקום שנעים לחיות בו. מקום ללא פשיעה, מקום שאנשים הלכו לישון עם דלתות פתוחות.
בהשוואה להיום, ובמידה רבה גם בהשוואה לאז - והמדובר בשנות ה-60 - היינו חברה ענייה. דירות קטנות וצפופות, שאיכלסו משפחות ברוכות ילדים, שירותים בחוץ, מפרנס אחד בבית, בשכר נמוך. לא היו בבתים טלפונים, טלוויזיות או כל מוצר צריכה או מותרות, למעט מקלט רדיו. אפילו אופניים היו מוצר נדיר, שלא לדבר על מכוניות. אך למרות זאת לא חשנו עניים ומקופחים. הייתה זו חברה שוויונית, בעניותה, וסולידרית, ולא זכורה לי תחושת קיפוח, כי לא היה למי להשוות. זהו ביטוי מובהק של מאמר חז"ל: "איזהו עשיר, השמח בחלקו".
אני מרגיש צורך עמוק להזכיר כאן את הורי. את אבי, זכרו לברכה, הרב שלמה מזוז, שהיה רב ודיין בג'רבה, ועם עלייתו לארץ סירב לעסוק ברבנות והתעקש להתפרנס רק מיגיע כפיו ("אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות").
ילדותי, כמו הילדות של שאר אחי ואחיותי, הייתה בצילו של אבי, שכל הציבור כיבד והעריך מאוד. בקרב דור ההורים השם הפרטי שלי היה "בן הרב". כך קראו לי, וכך התייחסו אלי, וזה היה מעמד מחייב, שהיו לו מבחינתי יתרונות וחסרונות בה במידה.
אבי היה רב, אך גם איש תרבות ובעל תפיסה ליברלית-סובלנית, לפיה כל אדם אחראי למעשיו, וכל אדם, לרבות ילדיו, זכאי לבחור את דרכו ולעצב את השקפת עולמו לפי הבנתו הוא. אבי הקרין לי, כמו לכל בני המשפחה, את המסר שידע ולימוד, חינוך ודרך-ארץ הם העיקר. כל השאר הוא טפל. אבי נפטר כבר לפני קרוב ל-25 שנים והוא עדיין חסר לי. אני מניח שהוא היה גאה להיות כאן היום, אף שכדרכו וודאי לא היה נותן לכך ביטוי.
אמי, רבקה (מעיתקה), תיבדל לחיים ארוכים, כמו שאר האמהות באותה תקופה, הייתה עקרת-בית, שהשקיעה את כל זמנה ומרצה בניהול משק הבית, ובגידול הילדים וחינוכם. היא הייתה הצד הרך והמלטף בבית. אני שמח שאימי, הנמצאת כאן עמנו, זכתה לראות את פירות השקעתה, וזכתה לראות נכדים ונינים, ואני שמח שכולנו בני משפחתה, משמשים לה מקור גאווה. ואני רוצה לנצל הזדמנות זו להודות לאמי. תודה לך אמא על הכל.
אמנם איני גר בנתיבות כבר שנים רבות, אך הקשר מעולם לא נותק. יש לי כאן חברים טובים, איתם אני שומר על קשר כל השנים, ואני גם עוקב אחר הנעשה בנתיבות בעניין רב. שמחתי מאוד להיווכח, שלאחר תקופת שפל מסוימת בשנות ה-80, שבה ועלתה נתיבות על דרך-המלך, ומאז היא בתנופה גדולה של פיתוח ושגשוג שניכרת בכל.
דברים אלה אינם מתרחשים מעצמם, ואת הקרדיט להתפתחותה ושגשוגה של העיר יש לזקוף לזכות פרנסיה, ובראשם ראש העיר, שהשכילו להתוות את הדרך ולעשות את הבחירות וההחלטות הנכונות.
