דיוויד גרוסמן לא טועה. זו אקסיומה. כי לא יתכן שאדם - במיוחד אם הוא סופר חשוב - ידבר כל כך לאט, עם כל כך הרבה אוויר בין מילה למילה, ויטעה.
הוא לא טועה אבל הוא מתנשא. לא עלינו. על השכנים שלנו.
הוא מתייחס אליהם כאל אינפנטילים שאינם מסוגלים, בכוחות עצמם, לעקור את עצמם "מתוך המילכוד העצמי שלהם".
הוא לא מאמין בדמוקרטיה שלהם. כי מה הם בסך-הכל הנחותים הללו? הם לא בחרו את ממשלתם באורח דמוקרטי וברוב מרשים. הם לכל היותר "הציבו בראשם את החמאס".
כי דיויד גרוסמן יודע טוב מהפלשתינים מה טוב להם. הוא כנראה יודע שהם בחרו בחמאס ברגע של אי שפיות, ולכן יש לעזור להם להחלץ מכתונת המשוגעים הזו.
אבל מה שבאמת צורם זו הסימטריה האו"מניקית המייסרת הזו שגרוסמן שוזר בנאומו: הקיצונים שלהם מול הפירומנים שלנו. ברית של מטורפים.
אבל אף לא מילה - אפילו לא ברמז - על פיגועי ההתאבדות שרצחו כאן את הכל.
גרוסמן שוכח - או שחלילה רוצה להשכיח - שתופעת המתאבדים היא היא זו שהכניסה אותנו, את כולנו, אל תוך המנהרה החשוכה והמבוי הסתום והמייאש.
כמה חבל שדיויד גרוסמן לא ראה את איש הרוח, סופר סורי ידוע, מכריז בחגיגיות בטלוויזיה הסורית כי בפיגועים הנוראיים הללו נמצא הנשק האסטרטגי והצופן שיכריע את הציונים.
אבל דיויד גרוסמן יודע כמובן, שהמתונים בקרב הפלשתינים "הם רבים הרבה יותר ממה שהתקשורת מראה לנו".
אם הם אכן כל כך רבים המתונים הללו, איך זה שבמשך כל כך הרבה שנות סכסוך - לא קם להם, למתונים הרבים הללו, איזה דאוד גרוסמן אחד לרפואה?
