הנקודה המרגיזה ביותר בכל הקשור למצעד הגאווה שיתקיים או לא יתקיים ביום שישי, היא העובדה שאת ההחלטה על קיומו מקבל היועץ המשפטי לממשלה. כבר התרגלנו לעובדה שכל נושא מגיע בסופו של דבר לבג"צ - כל מכרז, כל מינוי, כל החלטה מדינית או צבאית, אך נדמה שהפעם אוזלת ידם של מקבלי ההחלטות במדינה עוברת כל גבול אפשרי.
ההחלטה אם לקיים את המצעד או לא היא החלטה פוליטית, החלטה של מדיניות. תפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא לייעץ למקבלי ההחלטות האם החלטתם סבירה מבחינה משפטית והאם היא, בסופו של תהליך, תעבור את מבחן בג"צ. אבל למי ייעץ היועץ, אם כולם מסתתרים עד חלוף זעם? השר דיכטר, הבשורה הלבנה של מפלגת קדימה נעלם לו לתוך דיונים מהותיים על הצד שממנו יתקפו את בית חנון. שר המשפטים מאיר שיטרית, שהוא גם שר השיכון, עסוק בבניית כוחו הפוליטי ולא נאה לו להתערב בנושא שעלול לעורר עליו את חמתם של אחד הצדדים. ראש הממשלה לא יכול להתערב בסוגיה, מכיוון שהוא עדיין לא גיבש את עמדתו לגבי התגובה לאיום האסטרטגי החדש - נאומו המשלהב של הסופר דוד גרוסמן. ובל נזכיר את שרי מפלגת העבודה שכולם עוסקים יומם וליל בסוגיה הרת הגורל של מציאת מחליף ראוי לשר המדע (בדימ.) אופיר פינס.
וכך, בצר לו, נשאר היועץ המשפטי לממשלה לבד במערכה. הוא מסתכל אחורה ורואה רק את כוננית ספרי החוק. רבים אצלנו מדברים על אחריות, אך שוב ושוב אנו מגלים שאף אחד מאלו שנבחרו לקחת אחריות, לא שש למלא את חובו.
לא במקרה מזוז הוא האדם העסוק במדינה, עליו לחפות על דלותם של 29 שרי ממשלה שלא ממש רוצים לעשות. אם מזוז היה פוליטיקאי הוא היה מגלגל את האחריות חזרה למגרש הממשלה, אך כנראה שגם הוא, לאחר מספר שנים בתפקיד, התייאש מהמערכת.
כולם מבינים שההחלטה על קיום המצעד היא דרמטית. היא נוגעת ישירות ללב החברה הישראלית, לנושא רב התרבותיות שלה, יחסי דת ומדינה, חופש הפולחן, זכויות הפרט וכו'. דווקא בגלל חשיבותה, הם בורחים ממנה ועושים מעשה בת יענה - טומנים את ראשם בחול עד יעבור זעם.
עמדתי בנושא היא ברורה והיא מסתמכת על משפטו האלמותי של פרופ' מילטון פרידמן שאמר שגבול חירות הפרט היא עד המקום שבו האגרוף שלו נוגע בפרצוף של אחר, כלומר עד למקום שבו נעשה נזק ממשי לשותפנו לחברה.
מצעד הגאווה אינו פוגע בזכויות החרדים, ולכן הוא צריך להתקיים. אך עמדה זו לא ממש משנה, ויש דעות לכאן או לכאן - רק דבר אחד אין בכלל - החלטה של מישהו שנבחר כדי לקבל החלטות כאמור, סוגיה זו מדגישה שוב בצורה ישירה את חוסר נכונתם של מנהיגינו להתמודד עם המציאות והבריחה הבלתי פוסקת אל המקום הנוח והחמים של מערכת המשפט שנשארת אחרונה לספוג את כל האש וכל הביקורת.
