עכשיו אני אתייחס לטווח הארוך:
כעת נמצא המשק בצומת מאוד חשוב. עלינו מוטלת החובה לשמר את ההישגים הגדולים של המשק ואת אימון המשקיעים בנו וזאת, כדי להגביר את הסיכויים שנהיה בתוואי של צמיחה לטווח ארוך.
ברור שמה שחשוב למשק ולמדינה הוא הצמיחה המתמשכת. רמת התמ"ג לנפש במדינת ישראל היום הוא בערך 20,000 דולר, ושיווין כח הקנייה (PPP) קרוב ל- 25,000 דולר. אם נוכל לצמוח בשיעור של 5.5% ב- 10 השנים הבאות, ואם האוכלוסיה תמשיך לצמוח בקצב של 1.7%, נגיע לרמת הכנסה לנפש של 29,000 דולר; לעומת זאת, אם נצליח לצמוח רק בקצב של 3%, תגיע רמת ההכנסה לנפש רק ל- 22,000 דולר. זהו הבדל של 28% ואם נחשוב על המצב אחרי 20 שנה, נראה שהפער יהיה לא 28% אלא 63%, המספרים מדברים בעד עצמם.
אבל כדאי גם לשאול איך תשפיע הצמיחה על איכות החיים של תושבי ישראל.
1. הדבר החשוב ביותר הוא שיהיו יותר משרות, יותר תעסוקה ורמות שכר יותר גבוהות.
2. יהיו לנו יותר משאבים שנוכל להקדיש לטיפול הבעיות החברתיות.
3. יהיו לנו יותר משאבים כדי להקדיש לביטחון.
4. תהיה לנו אוכלוסיה יותר גדולה, כתוצאה מגידול בעליה ופחות ירידה מהמדינה.
לכן אנחנו צריכים להדגיש בכל רגע שצמיחה מתמשכת היא קובעת את עתידם של המשק, של החברה ושל המדינה.
ומה נדרש כדי להשיג את אותה הצמיחה המתמשכת?
1. יציבות מקרו כלכלית – שהיא תשתית הכרחית; וכאן אנחנו עוברים לנושא המושב הבא: אני לא רוצה להיכנס לפרטים, משום שיש לנו במושב הבא מומחים מצוינים שיציגו המלצות חשובות - ואגב, המשלחת של קרן המטבע שהציגה אתמול את הדוח השנתי שלהם לשר האוצר ולי, גם הדגישו את הצורך לחזק את המסגרת התקציבית שלנו.
2. אבל אני כן אכנס להיבט אחד על המצב הפיסקלי שחשוב מאוד – וזה נטל החוב.
לגבי נטל החוב הממשלתי, כדאי שנזכור את נקודת המוצא. בזכות המדיניות התקציבית האחראית של השנים האחרונות, הצליחה הממשלה להביא להורדת החוב באמצעות יעדי הגירעון וההוצאות. כך, באמצע 2006 הגיע החוב הציבורי לשיעור של כ-90 אחוזי תמ"ג, לעומת כ-102 אחוזים ב-2003. הפחתה זו – אשר חלק ממנה הוא טכני ונובע משינוי בהגדרת התוצר שנעשה לאחרונה - היא אחד ההישגים של המשק אבל זה עדיין לא מספיק. למרות ההישג הזה, עדיין לא חזרנו ליחס חוב-תמ"ג שהגענו אליו בשנת 2000 (87 אחוזים), ובהשוואה בינלאומית מדובר ביחס גבוה מאוד. ברוב מדינות ה-OECD, נע היחס חוב-תמ"ג בין 30 ל-70 אחוזים.
ולמה נושא היחס חוב-תמ"ג כל-כך מדאיג אותנו? ראשית, המצב הזה לא מאפשר לממשלה לנהל מדיניות תקציבית אנטי-מחזורית; שנית נטל החוב הממשלתי הכבד אצלנו גורר הוצאות גבוהות של הממשלה עבור תשלומי הריבית על החוב - אשר לכ-15 אחוזים מתקציב הממשלה, הסעיף השני אחרי תקציב הביטחון. עדיף אילו חלק מהכספים היו מופנים לצרכים חשובים כמו חינוך, רווחה ועוד; שלישית, נטל החוב הגבוה בתמ"ג חושף את המשק להשפעות של זעזועים חיצוניים אפשריים.
איך מורידים את היחס של חוב/תמ"ג? מאוד פשוט: במכנה צריך ליצור צמיחה ובמונה, גרעונות נמוכים בתקציב. לכן חשוב שבשנים שלאחר 2007, תאפשר המדיניות התקציבית חזרה של הגרעון בתקציב למסלול שבו היינו ערב הלחימה, דבר שידגיש את מחויבותה של הממשלה ליעדים התקציביים ארוכי הטווח ותמחיש שהסטייה ב-2007 הינה חד-פעמית.
2. שינויים מבניים:
(i) בסקטור הפיננסי – במטרה להרחיב את מגוון המכשירים והשחקנים הפיננסיים;
(ii) מתן תמריצים לצמיחה – למשל, להתמיד במסלול שבו נשיג רמת מיסוי נמוכה יחסית;
(iii) הגמשת ויעילות המערכת הציבורית – במטרה לעודד את הפעילות הכלכלית בתחומים השונים. בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את ה-Doing Business Report של הבנק העולמי, שיצא לאור לפני כמה חודשים. הדוח מדרג מדינות לפי הקלות שבהן ניתן לעשות עסקים, כלומר לפי התהליכים הביורוקרטיים והרגולטוריים שיש לעבור בעשיית עסקים. כל מדינה מקבלת ציון מ-1 עד 175, כאשר 1 מסמן את המקום הטוב ביותר. כציון כללי קיבלה ישראל את המקום ה-26, לא רע. אבל אם נסתכל על המרכיבים נראה שהיינו טובים ב"הגנת משקיעים" (מקום 5), ב"קבלת אשראי" (מקום 7), ב"סחר בינלאומי" – ייצוא וייבוא (מקום 13), ב"הקמת עסק" (מקום 15) וב"סגירת עסק" (מקום 36); היינו בינוניים ב"תשלומי מיסים" (מקום 62) וב"העסקת עובדים" (מקום 82); והיינו מאוד גרועים ב"השגת רשיונות" (מקום 101), ב"אכיפת חוזים" (מקום 110) וב"רישום נכס" (מקום 150). כלומר, יש לנו עוד מה לשפר בכמה תחומים וחשוב שנעשה זאת כדי לתרום לאווירת עסקים טובה יותר.
אמרתי בשבוע שעבר שהאופן ששמועות וחלקי מידע על חשדות וחקירות כאלה ואחרות המתפרסמות כעובדות מוגמרות פוגעות גם הן באוירת העסקים וכדאי שגם בזה נהיה יותר אחראיים – וזה פוגע גם באופן מאוד שלילי על המצב הפוליטי שלנו.
ועכשיו לנושא האחרון, אבל לא פחות חשוב: