השבוע שודר בגלי צה"ל בשידור חוזר סיפורו של אבי בניהו, מפקד התחנה (השידור המקורי היה בשנת 2003), על השעות שבילה עם איתן הבר לאחר רצח רבין ועל דבריו ומעשיו של הבר, אשר כללו כניסה אל לשכת ראש הממשלה עוד באותו ערב, איסוף מסמכים וחפצים ולקיחתם משם.
בניהו סיפר על המלצתו של הבר, כי הוא (בניהו) ישמור על טיוטת ההכרזה על מות רבין ("ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה..."), שכן הטיוטא תהיה שווה בעתיד הרבה כסף. לאחר מכן, בעצתו של הבר, עלו שניהם לירושלים, נכנסו אל לשכת ראש הממשלה ושם אסף הבר חפצים ומסמכים ולקחם בתיק מיוחד. הבר אף חילק שווה-בשווה, בינו ובין בניהו, 20 מחזיקי מפתחות נושאי הקדשה אישית מאת רבין, שראש הממשלה המנוח נהג לחלק למבקריו. הבר אמר כי בעתיד יהיה למחזיקי המפתחות הללו ערך רב, והוסיף כי בכוונתו להזמין מחזיקי-מפתחות נוספים כאלה (וזאת לאחר שראש הממשלה נפטר!).
בסיפור קטן זה, המעיד משהו על איתן הבר, העיד אבי בניהו מבלי משים גם על חדלונו המזעזע של שב"כ, בתחום שוועדת שמגר, למיטב ידיעתי, כלל לא נתנה עליו את דעתה. מכל מקום, לא מצאתי לכך זכר בגרסה המצונזרת של דוח הוועדה, שפורסמה ברבים.
ואולם, לא די בכך. לאחר שתיאורי הקונספירציה התרבו והשתכללו, ונכלל בהם למכביר חומר רפואי ואחר - לקול לעגם הבוטה של כל אלה שאין לבלבל את מוחם בעובדות, עד כי אינם מוכנים אף לנסות ולבדוק שמא אלה הן למרות הכל עובדות - יתכן כי סיפור קטן זה של אבי בניהו מעלה מסקנות נוספות. אציין, כי ניכר מדבריו של בניהו שהוא נמנה עם מעריצי רבין ודרכו, ומתעב את מתנגדיו. לא יתכן כי איש כזה יתמוך מדעת בתיאוריית הקונספירציה, המוליכה בהכרח למסקנות שאינן נעימות - בלשון המעטה - לאוהדי ראש הממשלה המנוח.
נזכור כי לאה רבין נלקחה בבהילות ע"י מאבטחי שב"כ ממקום העצרת, אל מטה השב"כ, וכי נסיעה זו הוסברה לאחר-מכן בחשש שמדובר בהפיכה מזוינת, או בפעולה עוינת אחרת, שטרם הסתיימה. לאה רבין, לפי עדות בתה דליה, הביעה תמהונה על כך שמלוויה לא התקשרו בדרך למטה שב"כ אף לא פעם אחת כדי לברר מה מתרחש, ועמדו על כך שמדובר בתרגיל.
החשש כי הירי בראש הממשלה היה אות הפתיחה למבצע נרחב של הפיכה צבאית, או לשרשרת של מעשי רצח נגד הנהגת המדינה, היה חייב להיות מובנה אצל כל כוחות הביטחון, בעיקר שב"כ, ומושרש בתורת הלחימה שלהם. גם מי שאינו מומחה באבטחת אישים מבין שתורת הלחימה של כוחות הביטחון, בכל מדינה, חייבת לכלול פעולות חירום מיידיות ואוטומטיות לאבטחת מנהיגי המדינה ומתקניה החיוניים, מיד לכשנודע כי היתה התנקשות באישיות כה בכירה כראש הממשלה.
כמעט כל מי ששירת בצה"ל זוכר תרגולות-קרב מובנות, שלכל אחת מהן ניתן קוד. הפצת הקוד ברשת הקשר או בתקשורת מפעילה שרשרת אוטומטית של פעולות: פריצת גדר המערכת, חדירת כלי-טיס עוינים, ותרחישים רבים אחרים. גם מי שלא שירת בצה"ל זוכר את אות הקריאה "נחש צפע", שהורה על כניסה למתחם מוגן במלחמת המפרץ הראשונה, או את "שחר אדום" בשדרות של ימינו, המופגזת לחרפתנו בתכיפות לא רק בשעות השחר...
ראוי להזכיר כיצד פעל השירות החשאי של ארה"ב, האחראי על אבטחת המנהיגים, לאחר התרסקות המטוסים ב- 9.11.2001. הנשיא, ובנפרד ממנו סגן הנשיא, הובהלו למקומות מאובטחים סודיים, וכל שירותי הביטחון האמריקניים נדרכו. בשעות שכאלו, בטרם התברר סופית כי אין מדובר בפעולה עוינת של כוחות אמריקניים, אולי אף מתוך צבא ארה"ב או מבין סגל הבית הלבן, חייב שירות האבטחה לחשוד כי הכל אפשרי והכל חשודים, ולמנוע כל ניסיון להחמיר ולהרחיב את התוצאות - ולחילופין למנוע כל ניסיון לטשטש את חלקם של המשתתפים בהתנקשות, אם זו נכשלה.
כל הרוצה לדעת, כיצד נוהגים קושרים שנוכחו לדעת כי ניסיון ההפיכה שלהם נכשל, וכיצד פועל שירות ביטחון במקרה שכזה - וגם על שגיאות מדהימות של אלה ואלה - יקרא את תיאור קשר ה- 20 ביולי 1944 נגד היטלר, בספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מאת וויליאם שיירר. אין חשיבות לכך שמדובר בנאצים, שכן כללי ההתנהגות ולקחיהם למקרה דומה נכונים לכל משטר ולכל חברה אנושית.
והנה, חרף כללים בסיסיים אלה הנהוגים לבטח בכל מדינה, שעות אחדות לאחר שראש הממשלה נורה, וכבר היה ידוע כי נרצח בידי מתנקש, הניחו מאבטחי משרד ראש הממשלה לראש לשכתו וליועצו להיכנס לתוכה, לאסוף מסמכים וחפצים כרצונם ולקחתם משם, ללא חקירה ובדיקה וללא שום מעצור.
התנהגות זו מוכיחה, כי ראשי שב"כ לא התקשרו מיד אל מאבטחי הלשכה, ולא הפעילו מיד תרגולת מוכנה-מראש, כדי להורות להם שאין להכניס לשם איש וכי יש אפילו לחפש בכליו ועל גופו של כל המנסה להיכנס אל הלשכה, תהא זהותו אשר תהא, שכניסתו תותר רק באישורו האישי של ראש שב"כ - אם בכלל יש הכרח דחוף בכניסה כזו, בשעות הראשונות שלאחר ההתנקשות.
אילו נעשה חיפוש כזה, שהיה כולל כמובן גם רישום הממצאים, ואילו נדרש אישורו האישי של ראש שב"כ לעצם הכניסה ללשכה ומתן הסברים לכך באוזניו, לא היה איתן הבר מעז לקחת משולחנו של רבין מזכרות "שתהיינה יקרות-ערך בעתיד", כדבריו לבניהו. ללא שום ספק, כשמדובר ברצח ראש הממשלה, ראש הלשכה ויועץ התקשורת חשודים ככל אדם אחר, ואולי אף יותר. לא משום פגם אישי שמצאתי בהבר או בבניהו, אלא על-פי התובנה הטבעית של כל ראש שב"כ וממונה על אבטחת אישים, כי מתנקשים פוטנציאליים עשויים לנסות ולצרף אליהם אישים בכירים או מקורבים אל המנהיג, היכולים לתת בידיהם מידע חיוני על מעשי המנהיג, כוונותיו וסדר יומו ועל סדרי האבטחה סביבו.
יתר על כן, אילו התברר מיד כי המתנקש הוא מחבל ערבי, אולי לא היה יסוד לחשוד במקורבים למנוח, שלכאורה אינם חשודים בבגידה. ואולם, במקרה של רצח רבין, נודע מיד לאחר הירי כי המתנקש הוא צעיר יהודי. ידיעה זו היתה חייבת להבהיר לראשי שב"כ, כי אין מדובר בפעולת חבלה ערבית, והמסקנה המיידית והבלתי-נמנעת היתה חייבת להיות כי מעשהו של יהודי אחד עלול להיות קשור ליהודים אחרים, שבאותו רגע לא ניתן לדעת את זהות כולם והאם חלק מהם אינו נמנה עם הסובבים את ראש הממשלה.
לדידם של ראשי שב"כ ושל מפקדי המשטרה, בשעות המבוכה והבלבול שלאחר הרצח, היה סביר כי יהיה צורך דחוף בגביית עדות ממעגלים נרחבים מאוד של אנשים, והסובבים את המנוח בין הראשונים בהם. ראש שב"כ היה, לעניות דעתי, חייב לחשוש ולחשוד אפילו כי היו בוגדים בקרב מאבטחי המנוח, ולהפעיל מעגל של אבטחה נוספת, בבחינת "שומרים שישמרו על השומרים", כל עוד לא הוסר חשד זה מעל הפרק.
בקצרה, היה חייב להיות ברור כי, במקרה של התנקשות במנהיג בכיר - לבטח ראש הממשלה - אין יוצא ואין בא אל לשכת ראש הממשלה, אלא בשל כורח חיוני מיידי ובאישורו האישי של ראש שב"כ, לאחר מתן הסברים, בליוויים הצמוד של מאבטחי הלשכה שירשמו כל תנועה וכל פריט שנלקח. גם המשטרה היתה חייבת להיות מעורבת בתרגולת קבועה כזו, אם תורת הלחימה שלה כללה הצבת מעגלים חיצוניים להגנת משרד ראש הממשלה במקרה כזה. אכן, אם.
העובדה שאיתן הבר ואבי בניהו, ואולי אנשים נוספים, נכנסו ללא קושי ללשכת ראש הממשלה בשעות שלאחר הרצח, בלא שהמאבטחים בלמו את כניסתם ומנעו לקיחתו של חפץ או מסמך כלשהו מן הלשכה, מלמדת לעניות דעתי על אחת משתי המסקנות הבאות:
א. ראשי שב"כ הקשורים לעניין, וכל שרשרות הפיקוד של שב"כ ושל המשטרה, פעלו בקהות חושים איומה, ברשלנות רבתי, בחוסר מקצוענות, ללא תורת לחימה מובנית, שכללה תוצאות אוטומטיות בעקבות התנקשות במנהיג בכיר, או בניגוד לתורת לחימה כזו שבה זלזלו. אם כך אירע, לא מצאנו אזכור למסקנות כאלו בדוח ועדת שמגר, תוך התייחסות לעובדות שתוארו כאן ולא רק לאבטחת ראש הממשלה עצמו.
ב. ראשי שב"כ, ואולי גם אחרים, ידעו את המתרחש וציפו לו, ולכן ידעו כי אין לחשוש ממעורבותם של אחרים פרט למתנקש עצמו. בשל כך, לא ראו צורך להזהיר את מאבטחי הלשכה מפני כניסתם של אנשים אליה, שכן ממילא הלשכה אינה פתוחה אלא בפני הסגל הרגיל.
מובן מאליו כי המסקנה השנייה שהוצגה לעיל מעלה שוב את תיאוריית הקונספירציה, ומזכירה את צעקות "סרק, סרק", שגם ועדת שמגר קבעה כי נשמעו מיד בקרבת רבין מיד לאחר הירי בו (כך גרסה גם לאה רבין), אך פטרה את אי-יכולתה להסביר צעקות אלו בכך שאי-אפשר להסבירן. אף על-פי כן, הוועדה שללה מכל וכל את תיאוריית הקונספירציה, בלא שהתייחסה לממצאים המוצגים לאחרונה באופן נואש ע"י רבים שדבקו בתיאוריה זו, לרבות הטענות בדבר גילויו של כדור שנורה ברבין מלפנים ולא מגבו; הבאתו לבית החולים איכילוב לא במכוניתו אלא באמבולנס טיפול נמרץ, כ- 50 דקות לאחר שנורה בכיכר; רישומו ביומן חדר המיון כ"אלמוני" - עובדה חשודה ביותר, לגבי מי שהובא לשם ע"י מאבטחי שב"כ, שידעו לחסום מיד את הכניסה לחדר המיון ולבטח ידעו למסור את זהות הנפגע; סירוב שב"כ להתיר נתיחת המנוח במכון הפתולוגי, ודרישתו כי הנתיחה תבוצע מיד בבית החולים, חרף מחאותיו של הפתולוג שטען כי אין שם ציוד חיוני לכך; ועובדות מתמיהות נוספות, שההסבר להן לא יחדל מלהידרש כל עוד העניין לא יחקר ברצינות פעם נוספת - אם לא כיום אזי בעוד עשר שנים.
וכל הטוען, כי דווקא במקרה של קונספירציה היו המעורבים בכך נוהגים "על-פי הספר" ואוסרים את הכניסה ללשכה, אשיב כי הניסיון האנושי, לרבות זה שנלמד בהתנקשות בהיטלר, מוכיח כי דווקא אנשים אינטליגנטיים ורבי-תככים הוכיחו אווילות מוחלטת ואי-יכולת לחשוב על דברים טריוויאליים שכאלה. וטוב לנו בכך, שכן אלמלא כן היו בתי הסוהר ריקים מפושעים, שכן הללו היו יודעים תמיד לבצע את הפשע המושלם.
השבוע שמענו כי אפילו משה נגבי, הפרשן המשפטי של קול ישראל - הרחוק מאוד מכל צל של אימוץ גרסת הקונספירציה לעניין רצח רבין - מתחיל להאמין כי תיתכן קונספירציה בישראל. בינתיים, אמונו זה תקף לגבי חיים רמון בלבד. בינתיים.
