[הערה: עקב תקלה טכנית, לא פורסם המדור בשבוע שעבר. אנו מביאים בזאת את מדור פרשת השבוע - לך לך סז] לכאורה, כל יהודי ואולי אף כל אדם הוא מאמין. בכללות, אמונה היא הנחת יסוד שעליה מושתת הכל. גם האידיאולוגיה או הפילוסופיה המורכבות ביותר, מתבססות על הנחות יסוד בלתי ניתנות להוכחה, כלומר על אמונה. השאלה היא רק במה מאמינים.
בקבלה, האמונה היא למעלה מן הדעת. חלק המודע של האדם כולל שכל, רגש וטבע; האמונה היא מעל השכל. מכיוון שכך, יש בכוחה להניע את השכל ואף את הרגש, כך שכל מה שנחשוב ונרגיש יהיה מתאים לאמונה ולא יסתור אותה, חלילה.
כאן עלולה להתחולל התנגשות עם המרכיב שהגדרנו כטבע, הנטיות הטבעיות של האדם. כאשר השכל והרגש, בהנחיית האמונה, קובעים שמעשה מסויים הוא רע, בעוד הנטיה הטבעית מושכת דוקא לאותו כיוון. אולם לא זהו נושא הדיון היום, אז נדלג על זה. מה גם שכבר דיברנו על כך בעבר.
מוסכם על כולם כי היהודים הם שהביאו לעולם את האמונה באל אחד, היהודים היו הראשונים לזהות את השקר שבריבוי האלילים ומהם עברה האמונה בא-ל אחד לעמים אחרים.
בגמרא (שבת צז א) אמר ריש לקיש: החושד בכשרים, לוקה בגופו; דכתיב (שמות ד) [משה טען]: וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וגליא קמי קוב"ה דמהימני ישראל (גלוי לפני ה' שהיהודים יאמינו לבשורת הגאולה). אמר לו (הקב"ה למשה): הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין.
הן מאמינים דכתיב (שם): וַיַּאֲמֵן, הָעָם; בני מאמינים (בראשית טו) וְהֶאֱמִן, בַּה'; אתה אין סופך להאמין שנאמר (במדבר כ, י"ב) יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. מניין לנו שלקה בגופו? דכתיב (שמות ד) וַיֹּאמֶר ה' לוֹ עוֹד, הָבֵא-נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ, וַיָּבֵא יָדוֹ, בְּחֵיקוֹ; וַיּוֹצִאָהּ, וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג.
אז זהו המקור לניב המוכר "מאמינים בני מאמינים". המאמינים זה אנחנו, עם ישראל; בני מאמינים, בני אברהם שהאמין בה'.
ומה עם כל הצדיקים שלפני אברהם? ושלאחריו? האם הם לא האמינו בה' חלילה?
היום, אם מישהו יגיד על איזה רב שיש לו בעיות באמונה, שהאמונה שלו בה' היא לא משהו, זה עלול להיחשב עלבון קשה מנשוא. והנה על משה ואהרון בכבודם ובעצמם, מעיד הבורא יתברך שהיתה להם נפילה באמונה, אז מה נגיד אנחנו?
ואת בעיית האמונה של נח הזכרנו בשבוע שעבר, (רש"י לפס' ז' בפרק ז'): אף נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:
מתברר, שאמונה שלמה בה', זה עניין לא פשוט בכלל. סתם אמונה, זו לא בעיה; אני מאמין במה שאני מאמין כי ככה נוח לי, וזהו. המאמינים בה' לעומת זאת, יכול להיות שהם נמצאים בבעיה.
הפסוק שמצטט ריש לקיש להראות את אמונת האבות, לקוח מפרשת השבוע שלנו.
(בראשית ט"ו) [ו] וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
בן שבעים שנה היה אברהם אבינו בעת שה' חשב לו לצדקה את העובדה שהאמין בו. עד אז, לא כתוב שה' נגלה אליו. בכוחות עצמו הוא הגיע לאמונה בא-ל אחד, ורק לאחר מכן נגלה אליו ה'.
ובמה האמין אברהם (שעודנו אברם)? הנה הרקע:
[א] אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הָיָה דְבַר-ה' אֶל-אַבְרָם, בַּמַּחֲזֶה, לֵאמֹר: אַל-תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ--שְׂכָרְךָ, הַרְבֵּה מְאֹד. [ב] וַיֹּאמֶר אַבְרָם, אֲ-דֹנָי אלוקים מַה-תִּתֶּן-לִי, וְאָנֹכִי, הוֹלֵךְ עֲרִירִי; וּבֶן-מֶשֶׁק בֵּיתִי, הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר. [ג] וַיֹּאמֶר אַבְרָם--הֵן לִי, לֹא נָתַתָּה זָרַע; וְהִנֵּה בֶן-בֵּיתִי, יוֹרֵשׁ אֹתִי. [ד] וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, לֹא יִירָשְׁךָ זֶה: כִּי-אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ, הוּא יִירָשֶׁךָ. [ה] וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הַבֶּט-נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים--אִם-תּוּכַל, לִסְפֹּר אֹתָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ.
מה הלשון הזה וְהִנֵּה דְבַר-ה' אֵלָיו לֵאמֹר, כאילו כאן מתחילה התגלות ה' אליו? הרי הוא מדבר אתו. אלא שעבור אברם, כאן מתחיל עניין חדש לחלוטין, מפתיע, לא יאומן. למרות זאת הוא מאמין בהבטחת ה', ולכן נחשב לגדול המאמינים מאז ועד בכלל.
אמונה שהופכת למודעות אצל אברהם אבינו, קיומו של הא-ל לא היה עניין של אמונה; הוא פשוט ידע שיש אלוקים אחד והוא בעל הבית על העולם. או בלשונו (י"ד, כ"ב): ה' אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ. לכך הוא לא נזקק לאמונה. האמונה שלו התבטאה בעובדה שקיבל בפשטות את ההבטחה שיהיה לו בן שיירש אותו, הבטחה שבאה לאחר עשרות שנות עקרות.
וכיצד הגיע אברהם אבינו לעומק כזה של אמונה? אפשר לתרץ שהוא היה תמים ולא פזל לימין או לשמאל, לכן האמין בלי שאלות. מי שחושב כך, אינו יודע מהי אמונה ואולי גם לא מהי מודעות.
'ספר יצירה' נחשב לספר הקבלה הקדום ביותר; זהו ספר קצר יחסית אבל בו רמוזים כל סודות הבריאה. הנה מה שכתוב בו אודות הדרך בה הגיע אברהם אבינו לידיעת ה':
וכיוון שצפה אברהם אבינו ע"ה, והביט, וראה, וחקר, והבין, וחקק, וחצב, וצרף, ויצר, ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל, הושיבו בחיקו ונשקו על ראשו, קראו אוהבו ושָֹמוֹ בשמו, וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם; שנאמר: וְהֶאֱמִן, בַּה'; וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ, צְדָקָה.
כמה שמות נרדפים להתבוננות וחקירה; והביט, וראה, וחקר, והבין, וחקק, וחצב, וצרף, ויצר. זו הדרך בה הלך אברהם עד שהכיר את בורא העולם ומנהיגו.
הרמב"ם (הלכות ע"ז א, ג) מרחיב יותר בתיאור ההתבוננות של אברהם אבינו. ציטטנו אותו בעבר ונעשה זאת שוב:
התחיל לשוטט בדעתו והוא (בעודו ילד) קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה, והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג? ומי יסבב אותו? כי אי אפשר שיסבב את עצמו. ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר, אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם; ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת, והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו.
(...) והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לאלוה העולם, ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים.
כאמור, לא מדובר באמונה, מדובר בידיעה. את האמונה צריכים לתחומים בהם אין לנו ידיעה, כגון אמונתו של אברהם בהבטחה שיוולד לו בן, או אמונת עם ישראל במשך אלפי שנות גלות שעוד נשוב לארץ ונזכה לגאולה האמתית והשלמה.
הנה כיצד מסביר הנביא (ירמיהו ז') את אבדן האמונה ואת תהליכי החורבן (בית ראשון) שבא בעקבות אבדן זה:
[כח] וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, זֶה הַגּוֹי אֲשֶׁר לוֹא-שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקָיו, וְלֹא לָקְחוּ, מוּסָר; אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם.
בחסידות קוראים את זה כך: אָבְדָה, הָאֱמוּנָה, כי , וְנִכְרְתָה, מִפִּיהֶם. כאשר לא מדברים באמונה, כאשר השכל הוא חזות הכל ומה שאינו מובן בשכל, כגון אמונה, לא מדברים עליו, הוא פשוט נמוג. וכך גם אומר דוד המלך בתהלים (קט"ז) [י] הֶאֱמַנְתִּי, כִּי אֲדַבֵּר; ובמקום אחר (ל"ז) הוא אומר: [ג] בְּטַח בַּה', וַעֲשֵׂה-טוֹב; שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה.
את האמונה צריכים לרעות, להזין אותה דבר יום ביומו. נח ידע שיש אלוקים שברא ומנהיג את העולם. גם משה רבנו ידע, בלי ספק. לא שם היתה הבעיה שלהם; הבעיה היתה באמונה (רופפת) כי דבר ה' יתקיים מיד ובדיוק כפי שאמר. החולשה (הזמנית) באמונה משולה לנמנום קל בשמירה. נמנום קל ואף קצר, אבל המחיר עלול להיות כבד ביותר וגם ממושך.
אנחנו, צאצאיו של אברהם, בארץ שנתן ה' לאברהם ולזרעו אחריו, מתעקשים שלא ללכת בדרכו של אברהם, דרך האמונה. אנחנו מתעקשים לנהוג כמו דור המבול, שם הִשְׁחִית כָּל-בָּשָׂר אֶת-דַּרְכּוֹ, עַל-הָאָרֶץ.
אצלנו מתווכחים על קיום מצעד התועבה דוקא בירושלים, בלי להבחין שמדובר בהנפת דגל ההשחתה המוסרית המובילה לחורבן.
במחשבה שניה, אין על מה להתפלא; כאשר (כמעט) כל רבי המדינה נתונים בשלב כזה או אחר של הליך משפטי בחשד לשחיתות המדות בתחום כזה או אחר, מצעד התועבה בעיר הקודש דוקא, ממש דרוש להשלמת מבנה השחיתות בטרם חורבן סופי.
ציטטנו את דוד המלך האומר: שְׁכָן-אֶרֶץ, וּרְעֵה אֱמוּנָה; לענייננו, צריכים לקרוא רְעֵה אֱמוּנָה וּשְׁכָן-אֶרֶץ. זהו התנאי לרשת את הארץ. כך גם אומר הנביא ירמיהו בפסוקים הסמוכים לפסוק שציטטנו.
הגיע הזמן שנעצור את תהליכי החורבן. שנשוב לאמונה.
כך נעשה טוב לא רק ליהודים, אלא גם לכל העולם.
