הטור של עידן מה יש בהם בחרדים מתחת לחליפותיהם השחורות ומה מתחולל בראשיהם עטויי המגבעות, שגורם לרבים מצד אחד תחושה של יראת כבוד וסקרנות באשר לאורחות חייהם, ומצד שני להתקומם ולהגיע כלפיהם לתהומות של שנאה, סלידה ותיעוב ממש. אני אומר, ניר, שצריך להגיד להם תודה. כן, תודה.
אנחנו אומרים "חרדים". ממה הם כל כך חרדים? מהחדש. עם כל הפתיחות הקיימת כיום בעולם החרדי, הם עדיין מייצגים את העולם הישן. הישן - לא הפרימיטיבי. הדבר האחרון שאפשר לייחס להם הוא פרימיטיביות. מי שמכיר את החברה החרדית מקרוב, ומציץ קצת יותר מעבר למעטה השחור שהם עוטים על עצמם יווכח לגלות, כי מאחורי החזות הבלתי מחמיאה מסתתרת חברה למופת. כמו לכל חברה, גם להם יש חסרונות, אך כחברה ייחודית הם שופעים המון ידע כמו גם חסד רב ומנגנונים לסיוע לחלשים, תכונות שלציבור הכללי יש המון מה ללמוד מהן.
ובכל זאת - מה כל כך טוב בישן? על מה ולמה הקיבעון. מתברר, כי הקידמה אינה קוסמת להם משום שזו טומנת בחובה מגרעות רבות. תעיד על כך החברה החילונית המתבוססת בדקדנס תרבותי של הבל וזבל, של ריצה אחרי כוכבים וכוכבות, של מריונטות בנות 10 שמתנהגות כמו דוגמניות, של בחורים בהמיים שמתלהמים למראה כדור מובקע לשער ומודדים כל אישה במבט של "האם הנקבה הזו שווה". מהחסרונות הדוחים הללו החברה החרדית חפה. היא משמרת את הגרעין הטהור. הגרעין היותר טבעי שאינו מתרשם מן החיצוני. זו חברה שמשקיעה בהקפדה יתרה על איך ייראה עולמה הפנימי.
ככזו, היא גורמת להצלת המדינה. המוסר שלה, השאוב מנורמות העבר, ללא נימה של התנצלות, הוא הגורם לשרידותה ולקיומה רבת השנים עוד הרבה לפני קום המדינה. קנאותה של החברה החרדית לנושאים שונים מכה על קודקודם של אחיהם החילונים. ברגע הנכון היא תקום ותאמר לחילונים: "אתם לא בסדר, תקנו מעשיכם". נוכח התוכחה, מעצבנת ככל שתהיה, גידול הפרא החילוני מתייצב, ומקצץ מעצמו פארות בלתי רצויות. בין החרדים לחילונים נשמר איזון דק - האיזון שבין הישן לחדש.
היחס שבין הישן לחדש מורכב. גם אלו וגם אלו הגיעו לארץ מן הגלות עם מטען של ערכים. מה שמתחולל כעת הוא מלחמת התרבות: במהלכים לכונן חברה משותפת - אילו מבין אותם ערכים משאירים ואילו זורקים. מעצבים יחד את התרבות חרף העימותים. זה תהליך ארוך. לא בדור ולא בשניים, אבל אנחנו מתקדמים, ואפילו מהר מן הצפוי. הפתיחות שבין הציבור הכללי לחרדי ולהפך רק הולכת ומתרחבת.
המאבק על מצעד הגאווה בירושלים לא הניב מנצחים. היה זה עוד שיעור לשני הצדדים שחשבו שבכפיית ידיים ומאזני אימה יצליחו לכפות את דעותיהם זה על זה. הוא היה מאבק מכונן ונצרך, אבל מנגד הציג לראווה את קלונה של החברה החילונית, שאינה מסוגלת לומר "עד כאן". היא אימצה לעצמה דת חדשה בשם "דמוקרטיה", שבחסותה היא מוכנה לדרוס את כל הקדוש לאחר ואפילו במחיר דם.
קוראים לזה מלחמה על החוק, כאילו היה החוק "תורה למשה מסיני", שבגינו יש לחרף את הנפש. זו בדיוק תרבות סדום. סדום היתה מושחתת מוסרית, והכל בחסות החוק. בדיוק בשביל זה יש את החברה החרדית, שתבוא ותציב מול פני החילונים את מראת תרבות הסדום, תרבות של הדוניזם ופריצות מינית חסרת מעצורים הרואה בעולם מקום של הנאות ללא מחויבות.
מזלה של החברה החילונית בכך שעל כל צעד שהיא עושה, יש חרדי, שיבוא ויצעק: "געוואלד!".
הטור של ניר לאחר קריאת הטור של עידן, נפל לי האסימון. כל השנים האלה טעיתי. עידן, אני בוש להודות כי לאחר שנים כה רבות של חיים בעיוורון, הוצאת אותי לאור. עכשיו אני רואה בבירור ובבהירות מרהיבה את האמת. אכן טעיתי - החילוניים הם "הבל וזבל" והחרדים הם - איך נקרא לזה במילה אחת? - המצפון.
איך כל השנים האלה חייתי עם תפיסות מעוותות שלפיהן לחילוניים יש תרבות, ואפילו תרבות לא רעה בכלל: ספרות, תיאטרון, טלוויזיה, קולנוע, שירה, מדע, הגות ואקדמיה? ויחד עם זאת האמנתי - בטיפשות, יש לומר - שהחרדים מכונסים בעצמם, לומדים תורה כל היום, לא לומדים היסטוריה, מדע, שפות, אזרחות, ובקיצור - מניבים תרבות של בורות.
אני מודה ומתוודה - טעיתי. פקחת את עיניי, עידן. כעת אני יודע היטב שחייתי באשליה. הרי ברור לכל כי עמוס עוז ונינט טייב שייכים לאותה תרבות. אבל בעצם נינט היא מסורתית, אז מה זה אומר? והרי ברור לכל, כי חנוך לוין ושי גבסו מצויים על אותה סקאלה של "הבל וזבל" תרבותי. אבל בעצם שי גבסו הוא אדם דתי, אז מה זה אומר? והרי ברור לכל כי נתן אלתרמן ויהודה סעדו - חד-הם. אבל בעצם גם יהודה סעדו הוא אדם דתי, אז מה לעזאזל זה אומר?!
עכשיו אני מבולבל.
ואולי הקביעה כי התרבות החילונית היא "הבל וזבל" הייתה קצת נמהרת וחפוזה? נכון, האמריקניזציה פשתה פה בכל חלקה טובה ושלחה זרועות תמנון רעילות לעבר ילדינו החסודים וילדותינו החסודות. נכון, אנחנו באמת מסתכלים על כדורגל, ואנחנו באמת הולכים לשתות בירה בפאב והבנות מתלבשות לפעמים קצת פרובוקטיבי וגם - רחמנא ליצלן - 10 אחוז מבינינו (זה מדעי, עידן. בחיי) "לוקה" בחד-מיניות. למרות כל אלה, התרבות החילונית היא לא פלקט. היא לא שבלונה. היא מורכבת הרבה יותר. יש ספקטרום רחב בין נינט טייב ובר רפאלי מצד אחד, לבין נתן אלתרמן וחנוך לוין מצד שני.
נחזור להומואים וללסביות: הייתם מאמינים?! 10 אחוז! ולפעמים ה-10 אחוז הללו רוצים לצעוד כמה קילומטרים בלי להפריע לאף אחד. ככה סתם, לצעוד. נכון, זה מפריע, ונכון, זה אולי מציק ולא נעים לראות בעיניים את כל הוורוד המזעזע הזה, אבל זו זכותם. דמוקרטיה נבחנת ברגעים מטרידים, מפריעים, מרגיזים וקיצוניים. דמוקרטיה נבחנת בהתנהלותה מול ימין קיצוני, שמאל קיצוני, דתיים קיצוניים, חילוניים קיצוניים וגם מול הומואים ולסביות.
ביום שישי שמעתי ראיון עם ח"כ אלי ישי (שס) שחזר על המנטרה הדוחה לפיה ההומוסקסואליות היא מחלה, וכי הוא לא רוצה שיהיו הומוסקסואלים ולסביות ב"מדינה היהודית". בכל פעם שאני מקשיב למרגליות המופקות מפיו של ח"כ ישי, אני מתענג על העומק האינטלקטואלי שחבוי בו. אבל זה בלי קשר. או אולי עם קשר.
נכון, יש בי המון הערכה כלפי החברה החרדית. בחיי שיש לי. לא מפריע לי שהם לא מתגייסים ולא עובדים. מפריע לי שהם בורים - לפחות רובם. הרי 10 אחוז מביניהם "לוקים" גם כן במחלה חשוכת המרפא הזו - ה"הומוסקסואליות". אני משוכנע שאותם 10 אחוז בוכים בלילות, אוכלים את עצמם יומם וליל, חיים בשקר חיי משפחה נורמטיביים ומדחיקים את הכל פנימה.
החרדים אומנם עורגים ל"ישן" וחרדים לו, וזה נפלא בעיני. באמת. אבל כשה"ישן" הזה הוא תערובת של פרימיטיב ובורות, זה כבר מרגיז. אם בחור הומו חרדי אחד או בחורה לסבית חרדית אחת ראו את מפגן הגאווה האחרון בירושלים והבינו שאפשר להיות שלם עם עצמך - תרבותית וחברתית - זהו השכר החשוב ביותר של התרבות החילונית. אנחנו נמשיך לייצר עוד עמוס עוזים, עוד דוד גרוסמנים, עוד חנוך לוינים ועוד דוד אבידנים. אתם יודעים מה? נמשיך גם לייצר עוד נינט טייביות ובר רפאליות. ככה סתם, בשביל להרגיז.
