היתה להם מלחמה אחת והם בזבזו אותה על האויב הלא נכון בגלל זיהוי מרושל, שלומיאלי ושגוי. בגלל שיקול דעת מופרך והזוי. היתה להם, לאמריקנים, ידיעה חלקית ועמומה על מידת הסיכון הפוטנציאלי הגלום בכוחו-הכול-יכול, כביכול, של השליט העירקי סדאם חוסיין. היתה להם שעת כושר, שעת רצון והם יצאו, ששים אלי קרב. הם ניצחו, לכאורה, אבל ממשיכים לספוג מפלות ולהינגף. הם ניצחו, לכאורה, אבל מובסים שם, בזירה המעשנת, מדי יום. יהירים ומלאים, גואים עד גדותיהם ב "אני ואפסי עוד", הם שקועים ומבוססים בדם ובאש העירקיים, במלחמה שאף פעם לא די לה.
כיצד יסירו את האיום הגרעיני המתעצם, המחריף, הממשי, האורב לנו ואולי גם להם מאירן המתחמשת, הנחושה השיג יכולת שימוש "בנשק יום הדין"? האם יפתחו בו-זמנית חזית שנייה? האם גם את האירנים יכתשו ויפוררו? האם גם לשם יפלשו בתואנה כי הגיעה את לחייב את האירנים לכונן בארצם משטר דמוקרטי ובתוך כך, לפרק אותם מנשקם בטרם שכללוהו והשמישוהו?
היתה לאמריקנים מלחמה והם השתמשו בה במקום ובזמן הלא נכונים. מי אחראי למחדל המודיעיני הזה? האם אותרו אשמים? האם גנרלים ואדמירלים שילמו בתפקידיהם ונשלחו, מודחים, בבושת פנים אל לשכת השחרור?
כיצד לא חזו ולא צפו מערכי המודיעין המעולים שלהם את התעצמותה ההדרגתית של אירן ואת צעידתה, נחושה ובוטחת, למועדון הגרעיני העולמי כחברה רשמית מן המניין בו?
כיצד לא נמצא שם, בזמן אמת, פרשן צבאי או מלומד אקדמי שיזהיר אותם, מבעוד מועד, מפני הסתבכות משוערת/ודאית בעירק, במלחמה שצדקתה עמומה ונזקה רב מתועלתה?
כיצד לא זיהו את האויב הגדול, האמיתי, הצובר כוח ועוצמה תוך כדי הצהרות תכופות, גלויות, קבל עם ועולם, אל מטרתו הברורה לפתח יכולת שימוש בנשק גרעיני?
מי נרדם שם בשמירה? מי לא צלצל בפעמונים? מי מתעורר שם רק עכשיו, כשהשמים כבר מכוסים ענני-מלחמה שחורים, כאשר האירנים מצויים על סף ההגעה אל נקודת האל-חזור הבלתי הפיכה?
כשהולך וקרב המועד, שבו "העולם החופשי" - במרכאות ובלעדיהן - שאינו חופשי מאיומיהם של עולמות אחרים, בלתי חופשיים, הנשלטים על-ידי עריצים רודנים, קנאי דת, שטופי רצח בעיניים ובפה, ייאלץ "להגיב" על איום ממשי, בלתי נסבל - מי יהיה בו ראש החץ לסיכול האיום ולהסרתו?האמריקנים?
כיצד יעשו זאת, בעודם קבורים בעירק, קרבנותיה האמיתיים של מלחמתם המפוספסת, המבוזבזת, האין-סופית?