ברברה טוכמן, בספרה המונומנטלי - "מצעד האיוולת" - לא היתה הראשונה שגילתה כי לשגיאות גדולות יש כוח הישרדות גדול. וכך, התיאוריה היחידה של הקג"ב הסובייטי שלא התמוטטה עם קריסת ברית המועצות ממשיכה לעשות חייל בעזרת "האידיוטים השימושיים" שלהם - כהגדרתו של לנין - בשרות מטרותיהם הישנות למנוע שלום במזרח התיכון, שתאמו גם את האינטרסים של שליטי ערב לנקז את רוגז ההמונים המקופחים שלהם - למלחמת-נצח בישראל.
תיאוריה זו הכתיבה - שלא יהיה שלום בעולם עד אשר הערבים למיניהם שחיים בארץ-ישראל לא יקבלו מדינה עצמאית משלהם. ליתר ביטחון, כדי ששלום כזה לא יושג, הוסיפו - שבין מקבלי אותה עצמאות חייבים להיות מיליוני "הפליטים הפלשתינים" המפוזרים בעולם. לשם כך, טיפחו וניפחו את אגדת "הפליטים", שמספרם המקורי ב- 1948 היה כ- 300,000 (כמחצית מ- 630 האלף שברחו מהמלחמה ולא נקלטו במקום אחר), אך כיום מוצגים כציבור של 4.5 מיליון. שליטי ערב הצליחו להקים עבורם גוף מיוחד באו"ם, ששמוUNRWA, הנפרד מנציבות האו"ם לפליטים (שהיא, באמת, משקמת פליטים), עם מנגנון המפרנס כ- 200,000 משפחות.
אחרי מלחמת ששת הימים הוגדרו באו"ם כמיליון וחצי ערבים בתור "פליטים פלשתינים", ושונאי ישראל בעולם התחילו לשווק את מצוקתם האובייקטיבית בצביעות זדונית במיוחד: במקום לחפש דרך הומניטרית (ואמיתית) לשיקומם, הציגו אך ורק פתרון פוליטי - יישובם מחדש בישראל, שיחסל את המדינה היהודית ויאפשר הקמת "מדינה פלשתינית" עצמאית בין הים לירדן.
גם "הפרטנר לשלום" מאז 1993 - יאסר ערפאת - גילה, זמן קצר אחרי חתימת הסכמי אוסלו (בנאום בפני דיפלומטים ערבים, ב-30.1.96), על כוונת ארגונו "לסלק את מדינת ישראל ולהקים מדינה פלשתינית טהורה... באמצעות לוחמה פסיכולוגית והתפוצצות אוכלוסין" (בהתכוונו ל- 4 מיליון פליטים שיקבלו את "זכות השיבה"). ולא צריך היה להיות נביא כדי לראות כיצד בדרך זו דוהרים להנצחת מצב המלחמה באזור.
כשמנחם בגין, ז"ל, יצא לשיחות קמפ-דייוויד להשגת שלום עם מצרים, הוא צויד בתוכנית מנומקת, שהוכנה ע"י כותב שורות אלו בשיתוף היחידה לביטחון לאומי של מטכ"ל צה"ל וקבעה את סדר הפעולות הדרוש להשכנת שלום באזור. הסעיף הראשון, בלעדיו לא תהיה התקדמות לשלום, היה - פתרון הומניטרי, ריאלי, לבעיית הפליטים.
את המודל לפתרון מצאנו בעיר הונג-קונג, ששיקמה מיליוני פליטים שברחו מסין הקומוניסטית, במסגרת עיר-נמל-חופשי המנוהלת ע"י נציבות ממונה. הוצע שנציבות כזו תוקם בשיתוף ישראל-מצרים-ארה"ב, על שטח פנוי שהיה אז בשפע על גבול ישראל-מצרים. ששם, בעזרת מימון בינלאומי, תוקם עיר מודרנית לשיקום פליטים.
לא כאן המקום לדון מי גרם להכשלת התוכנית, אולם, גם אחרי שהיא עודכנה והוגשה לדיונים מחדש עם ראשי הממשלה שבאו אחרי בגין, ז"ל, לא שמענו שום זעקת שבר מההומניסטים המקצועיים - על מצוקת הפליטים, שנדחקה הצידה בפני "פתרון פוליטי" לא מציאותי: "שתי מדינות לשני עמים" - שבאף אחת מהן לא ניתן לפתור את בעיית הפליטים אך ניתן להנציח מצב מלחמה תמידי (כמו זה שזכינו לו עם רצועת עזה שהועברה לשלטון פלשתיני עצמאי).
אז הנה תוכנית מציאותית לישראל, לאמריקנים, ולערבים שמוכנים לחיים של שלום ותעסוקה בכבוד: מספיק לחזור על התרגילים של רתימת העגלה לפני הסוס. הצהרה על מתן עדיפות ראשונה לשיקום הפליטים המוכנים לכך, בעיר לפי דגם הונג-קונג, תשנה גם את הלך הרוחות הפוליטי באזור, שבסופו של דבר יתפתח לפתרון לטווח ארוך. הגיע הזמן להפקיע את אחיזת "רודפי השלום" המקצועיים במצוקת הפליטים כמכשיר להנצחת המלחמה, ולהתחיל לטפל, ביושר, בחיסול מצוקה זו - לפני חיפוש דרכים לסיפוק מאווייהם של ראשי הכנופיות הפלשתיניות ליהנות מדיקטטורה שלהם על ערביי ארץ ישראל, המובלים מזה 100 שנה מדחי לדחי על-ידי מנהיגים מושחתים.
