כאשר אורי סביר, נשיא מרכז פרס לשלום, קורא (ידיעות אחרונות, 9.11.06) להחליף "גישה פרגמטית-ביורוקרטית" של הממשלה, ב"גישה אידיאולוגית ומנהיגותית", הוא לא רק מזכיר לנו את חידודי לשונו של מורו ורבו, שמעון פרס, אלא גם את תורת הכניעה שלו לכל התכתיבים הערביים.
מה מאפיין את החידודים הללו והדיבורים הללו על "שלום"? שבשמיעה ראשונה הם כובשים את לבך, מעלים חיוך של הנאה על שפתיך. אבל כשמתחילים להרהר בהם לעומק, תופסים מייד את נביבותם וריקנותם. ואם תרצו - את סכנתם.
עם תורה כזו, עם "רדיפה" כזו אחר שלום בכל מחיר, איזה שלום אמיתי הביאו לנו עד היום שמעון פרס, המרכז הנושא את שמו והנשיא של אותו מרכז - לבד מ"אוסלו"? שני הסכמי השלום שנחתמו עד-כה הושגו על-ידי מנחם בגין (עם מצרים - בוויתורו של טריטוריה שאיננה חלק מארץ-ישראל) ויצחק רבין (עם ירדן - בלי לוותר על סמ"ר אחד).
מנגד, כל התהליכים שיצאו מבית המדרש של "רודפי השלום בכל מחיר", פרס ונושא-כליו סביר, לא הניבו שום הסכם-שלום. הם רק החמירו את הסכסוך והגבירו את תיאבונו של האויב.
מאמרו של אורי סביר מסביר את פשר הדבר. נשיא מרכז פרס לשלום מבקש לעשות נפשות לאידיאולוגיה שבשמה הוא דובר: השתחררות מן ה"כיבוש", נסיגה כוללת מכל שטחי יו"ש ורמת הגולן, ובמקביל - "ריסון תקציב הביטחון". לכך הוא קורא: עליונות ה"אידיאולוגיה" על ה"פרגמטיזם".
בסוגיה הפלשתינית הוא מצדיק, או לפחות מבין, את הטרור שמתנהל נגדנו, שהרי אנחנו "כובשים", ר"ל. אנו מלבים שנאה קיצונית נגדנו. ייאמר לזכותו, שהמילה "כיבוש" איננה רק נחלת הוזי-דעות כמוהו. משתמשים בה באחרונה יותר ויותר בכלי התקשורת שלנו, בערוצי הטלוויזיה.
כתבים וקריינים מאמצים את המינוחים התעמולתיים של הפלשתינים, ומכשירים את הלבבות בישראל להתנערות מאותו "כיבוש". הם גם שיחררו עצמם מהמושגים יהודה ושומרון. השימוש ב"גדה", או "הגדה המערבית" מועדף על ידם.
מתי לא היו הפלשתינים כבושים? תחת השלטון הטורקי? תחת השלטון הבריטי? ואולי תחת שלטון אחיהם הירדנים? מתי אי-פעם הם ניהנו מעצמאות או מאוטונומיה? ממתי הם עם בעל אמונה, שפה ותרבות, המייחדות אותם משאר אחיהם הערביים? - כמובן, מאז שצה"ל שיחרר את חבלי המולדת יהודה ושומרון לפני 40 שנה. רק שלטון ישראל נחשב בעיניהם ל"כיבוש". תנא דמסייע להם הוא השמאל הישראלי "היפה" והשבע, שאורי סביר מייצגו נאמנה.
לשמאל הזה שלוחות איתנות בתקשורת, באקדמיה, בקרב הסופרים והאמנים, וביטויו המובהק הוא הזרם העכור של "שלום עכשיו". יש לשמאל רק טעות אחת. בעיני הערבים-הפלשתינים גם ירושלים כבושה, גם תל אביב וחיפה הן שטח כבוש. כל היישות הציונית בכיבוש ייסודה, ולכן יש להילחם בה בכל מחיר, אומנם בשלבים, עד חורמה ועד כליונה.
לא במקרה ישראל כבשה-שיחררה במלחמת ששת הימים את יו"ש, נחלת האבות - סליחה על הביטוי. עם זאת צריך להודות, כי לאוכלוסיה הערבית המקומית יש תביעה לריבונות על השטח, שאין לזלזל בה. אם וכאשר תתנער מדרך האלימות, יתנהל עם נציגיה המוסמכים מו"מ, כדי להגיע להסכם ולפשרות. כן, גם פשרה טריטוריאלית.
מה שמציע אורי סביר, על-פי מאמרו בידיעות אחרונות, הוא, כלשונו, "קיצורי דרך", או במילים אחרות מו"מ בלי הצבת תנאים ישראלים, וקבלת כל דרישות הצד השני המועצמות בטרור בלתי-פוסק. שאם לא כן - שלום לא יהיה.
סביר איננו מכיר כלל בזכות ישראלית-יהודית כלשהי, היסטורית, רגשית, ביטחונית, ביו"ש. כל הזכויות שייכות לערבים. את כל הוויתורים - יעשו היהודים. הוא, דיפלומט בעברו, מנכ"ל משרד החוץ לשעבר, אינו מגלה ולו שמץ של הבנה לטכניקת המו"מ המדיני הרציני, הקשוח, שבו כל צד פותח בהכרזת "כולה שלי".
על-פי הדרך שהוא מציע אין משיגים שלום - בוודאי לא עם אוכלוסיה, שעיקר הצטיינותה הוא בשנאת העם היהודי, בשלילת כל זכויותיו בארץ-ישראל ובהפעלת אלימות רצחנית נגדו. משיגים רק נסיגה, מפגינים חולשה - מזמינים את המלחמה והטרור לעתיד לבוא.
בסוגיה הסורית הכותב קורא אורי סביר "לפעול באומץ" ל"נסיגה מרמת הגולן". נכון הוא מקדים למילה "נסיגה" את המילה "אפשרות", אבל אין הוא יכול לעבוד בעיניים על קוראיו.
שוב - הצדקת האיום הסורי במלחמה, אם ישראל לא תמהר למסור את כל השטח, שממנו דמשק כפתה עלינו מלחמה לפני 40 שנה בטרם היינו "כובשים" ברמה. שוב אמירה חלולה ומשומשת בדבר "השלום הוא ערך עליון", אשר יש לחתור אליו בכל מחיר. במילים אחרות, קריאה להחזרת הגלגל אחורנית אל הימים והתנאים שגרמו למלחמת 1967.
בסוגיה החברתית, כאמור, קורא מר סביר להגדיל את התקציבים החברתיים על חשבון התקציב הביטחוני. לדידו, אחרי שמסרנו - על-פי תוכניתו - את כל יו"ש וירדנו מכל הגולן, יפרוץ השלום והובטח הביטחון. מעבר לחוסר האחריות וחוסר ההבנה בנושא ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל, דבריו בנושא העוני מעוררים גיחוך.
וכי מה הוא מציע? תקציבים ולא פתרונות כלכליים, יותר "חברתיות", יותר תלות במשאבי הממשלה. גם במקרה זה התוצאה תהיה הפוכה מזו שהוא חותר אליה - יותר אבטלה, דיכוי המשק היצרני, תמריץ שלילי ליזם הפרטי, דירדור כלכלת ישראל לשפל מסוכן. אלה הם פתרונות סוציאליסטיים קלאסיים, שירחיבו את מעגל העוני, יקטינו את ההשקעות ויפחיתו את מספר מקומות העבודה.
אז הינה לכם, על רגל אחת, שיעור באידיאולוגיה מדינית-ביטחונית-כלכלית מבית-היוצר הבלתי-נלאה פרסביר. ישנה סבירות נמוכה ליישומה - גם בעידן ממשלת "קדימה"-"העבודה"-ליברמן. הרוב בציבור אינו קונה עוד "סחורה משומשת" מסוג זה שאבד עליה כלח. בוודאי לא אחרי כל הניסיונות המרים של הטרור הרצחני ותוכניות הנפל המדיניות, שהולאטנו בהם בעשורים האחרונים.
ונא לשים לב: את המילים "מזרח-תיכון חדש" מאותו בית-יוצר, אפילו לא הזכרנו.
