בחברה הישראלית המפולגת, אשר פרותיה המקודשות נשחטות בזו אחר זו, לא נותרו ערכים שכל כך קל להתאחד מסביבם כמו החזרת שבויי ישראל לביתם. מה יותר נעים וחמים מאשר להתחמם לאורן של סיסמאות כמו "להחזיר את הבנים הביתה", "ושבו בנים לגבולם". ואכן, מדינת ישראל מוכנה לשלם מחירים גבוהים עבור שחרור חייליה, אפילו תמורת שחרור אזרחיה שנשבו בנסיבות מפוקפקות למדי (ע"ע עסקת טננבאום). גם אויבי ישראל מבינים את ערכם של השבויים, ולכן המחיר שהמדינה נדרשת לשלם עבור שחרורם, בעיקר בשחרור אסירים שכלואים בישראל על חלקם בטרור, עולה עם השנים. אך למרות זאת אין נסיגה בעמדה הישראלית ש"צריך לעשות הכול על-מנת להחזיר את הבנים הביתה".
בימים אלו, ששלושה חיילים מוחזקים בשבי החיזבאללה וארגוני הטרור הפלשתינים, מקיימת ישראל מו"מ על שחרורם. בטבעם של הדברים יודע תהליך זה עליות ומורדות, אך עיקרו של העסקה המוצעת כפי פורסם באמצעי התקשורת, הוא שהמדינה מוכנה לשחרר קרוב לאלף מחבלים תמורת שחרורו של החייל גלעד שליט.
אין חולק על חשיבות חיי אדם, ובוודאי של חיי החיילים המוחזקים בשבי, אך עלינו לבחון האם המדיניות שבה אנו נוקטים, אכן משיגה יעדים אלו של שמירת חיי אדם, או שמא חלילה משיגה את ההפך.
כפי שציינתי, ארגוני הטרור מודעים להישגים הרבים שהם יכולים להשיג ע"י חטיפת חייל ישראל, ולכן הפכו את חטיפתם למטרה אסטרטגית. ארגונים כמו החיזבאללה ועוד, אף הצהירו על זה בפומבי לאחר התמורה הגדולה שקבלו תמורת שחרור האזרח אלחנן טננבאום ושלוש גופות חיילים. באחרונה גם הצהיר מנהיג החמאס חאלד משעל על כוונות ארגונו לחטוף חיילים נוספים, עד אשר ישוחררו כל האסירים הפלשתינים. משום כך, חלק לא מבוטל מהעימותים בגבול הצפון נסבו סביב הניסיון לחטוף חיילים ישראלים. לאחר ניסיונות לא מעטים שכשלו, הצליח ארגון חיזבאללה לחטוף שני חיילים, אך עוד מספר שבועות קודם, הצליחו מספר ארגונים פלשתינים, באירוע מתוכנן היטב, לחטוף את החייל גלעד שליט.
ניתן אף לומר כי אויבינו שמו את הדגש הגבוה ביותר על חטיפת חיילים, יחסית למקומות אחרים בעולם בהם יש עימות צבאי, ביניהם עימותים בין מדינות לארגוני טרור כמו בישראל. הסיבה לכך היא התמורה הגבוהה שהם מקבלים עבור שחרורם. ולכן, אם כתוצאה די ישירה מתשלום גבוה עבור שחרור אזרח קיבלנו שני אירועים שבהם מלבד שלושה שבויים, נהרגו בהם למעלה מעשרה ישראלים, אז ברור כי עסקת טננבאום הייתה מוטעית.
אך מעבר לזה אנו משלמים מחיר נוסף, בחיי אדם רבים ויקרים. חלק ממטרות וסיבות המלחמה האחרונה בלבנון, היה שחרור החיילים החטופים. אומנם ההנהגה הביטחונית והצבאית לא שיערה את תוצאות המלחמה החמורות, אך לכולם היה ברור כי במלחמה כמו במלחמה יש הרוגים ופצועים. אבל בכל זאת הייתה הבנה מסוימת, כי עבור סיכוי לשחרור שני חיילים, אנו מוכנים לשלם בחיי אדם רבים יותר. כך משתמר העיקרון המעוות כי חיי שבויים שווים הרבה יותר מחיי אחרים.
השלכה נוספת עקיפה של עיקרון הוא, שכפי שפורסם, חיל האוויר סירב לבקשות רבות של חילוץ פצועים, בהם גם פצועים קשה, משדה הקרב, בגלל חשש מהפלת מסוק ושבי חייל מה שיכול לגרום לעוד "פרשת רון ארד". מובן כי בחשיבה הגיונית אין מקום לחשש רחוק יחסית של הפלת מסוק ושבי הטייס לעומת סכנה ברורה ומיידית למותם של פצועים לא מעטים בשדה הקרב. אך למרבה הצער, בכל מה שקשור לשבויים איבדנו את ההיגיון.
בעיה נוספת בעסקה המוצעת היא, שאם ישוחררו מאות רבות של שבויים תמורת שליט, ניתן להניח כי לפחות מקצתם יחזרו לפעילות טרוריסטית ואף יהיו מעורבים בהריגת אזרחים (ע"ע עסקת ג'יבריל). גם התקווה של טרוריסטים בפוטנציאל, שישוחררו מהכלא הישראלי תמורת שבויים ישראלים, במקרה שיתפסו, מורידה לחלקם את ההרתעה מפני השתתפות בפעילות טרוריסטית.
המחיר המופרז שאנו מוכנים לשלם עבור שבויינו גורמת לחיזוק הרעיון והארגונים התומכים בכך, כי בכוח יוכלו להכריע את ישראל, ולהחלשת הגורמים המתונים בחברה הערבית. עמדה זו מתחזקת בפרט כאשר הפלשתינים משווים בין ה"קמצנות" שלנו בשחרור אסירים ערבים כחלק מתהליך מדיני, לבין הנדיבות בשחרורם תמורת שחרור חייל חטוף. כמו כן עלינו לשים לב כי הארגונים הקיצוניים שדוגלים בעימות מזוין ובהשמדת ישראל, הם המחזיקים בחיילים החטופים, לכן עסקת שבויים תוסיף להם משנה כוח ותהילה, כפי שזכה לה נסראללה וארגונו לאחר עסקת טננבאום. את ההשלכות המסוכנות של עידוד מגמות אלו ודחיית הסיכוי לשלום ואפילו להפסקת אש, אין צורך להסביר. גם כל הערכה מספרית של אובדן חיי חיילים ואזרחים כתוצאה מהמשך העימות בין ישראל לארגונים אלו, תהיה נמוכה.
לסיכום, אין עלינו להתעלם מגורלו של שבוי ומכאבם של הוריו, אך צריכים גם לקחת בחשבון את גורלם וכאבם של רבים אחרים כתוצאה של מהלכים לא אחראיים לשחרורו. אין יקר יותר מחיי אדם, ולכן אסור לבצע פעולות שיצילו חיי מעטים בתמורה לחיי הרבים. עלינו לחזור לשפיות.
