המשכיות, או תפנית היסטורית?

מצוקתם של תושבי שדרות ובנותיה, הגיעה השבוע לכל בית בישראל ואפילו ה"מנהיגים" נאלצו להתייחס. זה קרה בעקבות פגיעה קטלנית של קסאם, שהתברר כי הוא לא סתם שמסאם. כל עוד הקסאמים רק גרמו נזק ופגיעות קלות יחסית, כמעט שלא היתה התייחסות למצוקת תושבי האזור. עכשיו שיש אבידות בנפש, מתברר לכולם ש"אי אפשר להמשיך כך". את הרשימה אפשר להמשיך מכאן לכיוונים שונים. אפשר לכתוב על כך שמחכים עד שמישהו יהרג כדי להתעורר, ושגם ההתעוררות הזאת היא רק כדי לקטר על כך שמישהו מפריע פה את השלווה. אפשר לקונן על המלכוד אליו הכנסנו את עצמנו מדעת, כאשר במו ידינו הבאנו עלינו את הצרה הזאת, ולכאורה גם ביטלנו כל אפשרות שלנו להתמודד עמה. אפשר; אבל בחרנו להתבונן באקטואליה השבועית אל מול טווח הראיה של המנהיגים, ובעצם של כל אחד מאתנו, בהשוואה למסר של פרשת השבוע ואולי גם של ההפטרה. במובהק, פרשת השבוע שלנו היא פרשה של חילופי דורות. היא פותחת בפסוק שממנו גם נגזר שמה של הפרשה: (בראשית כ"ג) א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים--שְׁנֵי, חַיֵּי שָׂרָה. והפרק הבא מתחיל בפסוק: א וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים; וַה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם, בַּכֹּל. פסוק זה נראה בבירור ככותרת לסיפור השליחות של העבד להביא אשה ליצחק. מה הקשר בין זה שה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל, לבין השליחות המסופרת בהמשך? רש"י במקום מסביר, שהברכה היא בעצם העובדה שיש לאברהם בן ממשיך; בַּכֹּל = (52) בן בגימטריא. צריכים לדאוג לעתידו של הבן הזה, וזהו ההקשר המיידי לשליחת העבד להביא לו אשה ממשפחתו של אברהם. לכאורה, עניין כל כך בסיסי, אב דואג לבנו יחידו שיקים משפחה, בשביל מה התורה טורחת לספר לנו על זה ועוד בכזאת אריכות? מסתבר שיש כאן מסר נצחי וכך גם מבואר בספרים הקדושים. כאמור, לפני כן מתה שרה ועוד קודם מותה עמד אברהם בניסיון הגדול מכולם, עקידת יצחק, אותו בן שכעת דואגים לעתידו. בעקבות העקדה אברהם מקבל קריאה מלמעלה (בראשית כ"ב): [טז] וַיֹּאמֶר, בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם-ה': כִּי, יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ, אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידֶךָ. [יז] כִּי-בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ, וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם, וְכַחוֹל, אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת הַיָּם; וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ, אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו. [יח] וְהִתְבָּרְכוּ בְזַרְעֲךָ, כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ, עֵקֶב, אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי. עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו וניסיון העקדה היה האחרון והקשה מכולם משתי בחינות; א, הוא נדרש לעשות משהו לגמרי הפוך מטבעו כאיש חסד. ב, עד כאן כל הניסיונות נגעו במצבו האישי; כאן הוא נדרש להעלות לעולה את בנו יחידו, וכידוע, אדם מוכן לסכן עצמו עשר פעמים ולא לסכן את בנו פעם אחת. העובדה שעמד בשני הממדים של ניסיון העקדה, היא שזיכתה אותו להתברך בַּכֹּל. כעת, לאחר מות שרה, הוא דואג לעתיד, להמשכיות הדרך של בית אברהם ושרה. לכאורה, יצחק הוא דמות סבילה בכל הספור. מעלים אותו על המזבח לאחר שהוא עצמו סוחב את העצים לאש, והוא, לא רק שאינו מתנגד, הוא עוד משתף פעולה באופן מלא. דיברנו עליו בעבר ואולי נעשה זאת שוב בשבוע הבא. השבוע כאמור, נתבונן בהיערכות של אברהם לקראת העתיד הצפוי לאחר שגם הוא יפרוש מן העולם הזה. (בראשית כ"ד) [ב] וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-עַבְדּוֹ זְקַן בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל, בְּכָל-אֲשֶׁר-לוֹ: שִׂים-נָא יָדְךָ, תַּחַת יְרֵכִי. [ג] וְאַשְׁבִּיעֲךָ—בַּה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם, וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ: אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. אברהם ידע משהו על רמתם המוסרית של שכניו הכנענים. אין לו אליהם שום טענות, אבל בשום אופן הוא אינו מוכן שבנו יתחבר אליהם. עם כל הכבוד לחופש, לבית אברהם יש דרך אחרת ובה צריכים לדבוק.

דור הולך דואג לדור בא

אברהם שולח את עבדו הנאמן להביא ליצחק אשה שבצדקותה תוכל למלא את החלל אשר הותירה אחריה שרה אשתו. אשה כזאת הוא יכול למצוא רק אצל בני משפחתו. המטרה היא לבנות את הבית היהודי הראשון שנבנה כיהודי למן ההתחלה, וההכנה לכך היא העובדה שה' בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל. [ד] כִּי אֶל-אַרְצִי וְאֶל-מוֹלַדְתִּי, תֵּלֵךְ; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי לְיִצְחָק. כסגולה להצלחת השליחות, אברהם מצייד את העבד בכל טוב, כדי לשכנע את בני משפחתו שלפחות בצד הכלכלי, בתם תהיה מסודרת. [י] וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל-טוּב אֲדֹנָיו, בְּיָדוֹ; וַיָּקָם, וַיֵּלֶךְ אֶל-אֲרַם נַהֲרַיִם--אֶל-עִיר נָחוֹר. העבד הנאמן, לאחר שהוא מגיע ליעדו ואף פוגש את הכלה המיועדת ובני משפחתה, כך הוא מציג בפניה את שליחותו: [לד] וַיֹּאמַר: עֶבֶד אַבְרָהָם, אָנֹכִי. [לה] וַה' בֵּרַךְ אֶת-אֲדֹנִי, מְאֹד--וַיִּגְדָּל; וַיִּתֶּן-לוֹ צֹאן וּבָקָר, וְכֶסֶף וְזָהָב, וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת, וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. [לו] וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן, לַאדֹנִי, אַחֲרֵי, זִקְנָתָהּ; וַיִּתֶּן-לוֹ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ. וַיִּתֶּן-לוֹ, אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לו, רש"י מפרש שהראה להם שטר מתנה שכתב אברהם ליצחק על כל מה שיש לו, אבל מהלשון הזה ברור שאין מדובר רק בנכסים גשמיים מיידיים. בפירוש מדובר על כך שאברהם רואה ביצחק את ממשיך דרכו הבלעדי. והנה ההוכחה: [לז] וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי, לֵאמֹר: לֹא-תִּקַּח אִשָּׁה, לִבְנִי, מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי, אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. [לח] אִם-לֹא אֶל-בֵּית-אָבִי תֵּלֵךְ, וְאֶל-מִשְׁפַּחְתִּי; וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה, לִבְנִי. לאברהם היה עוד בן, גדול מיצחק בארבע עשרה שנה, ואברהם אינו מתערב בבחירת אשה לבן הזה. ביוזמת אמו, הוא נושא אשה מארץ מצרים (בראשית כ"א, כ"א) וזה בסדר, לו זה מתאים; הוא אינו אמור להמשיך את דרכו של אברהם ואינו נחשב בנו לצורך הירושה הרוחנית. שליחותו של העבד מוכתרת בהצלחה מלאה. הוא מביא את רבקה אל יצחק, וביניהם מתגלה אהבה ממבט ראשון: [סז] וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת-רִבְקָה וַתְּהִי-לוֹ לְאִשָּׁה, וַיֶּאֱהָבֶהָ; וַיִּנָּחֵם יִצְחָק, אַחֲרֵי אִמּוֹ. (רש"י) וַיְבִאֶהָ יִצְחָק, הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, ויביאה האהלה ונעשית דוגמת שרה אמו. לכאורה, בכך השיג אברהם את יעדו בשלמות. יצחק ממשיך את דרכו הוא ורבקה ממשיכה את דרכה של שרה. הכל בסדר? עדיין לא. (בראשית כ"ה) [א] וַיֹּסֶף אַבְרָהָם וַיִּקַּח אִשָּׁה, וּשְׁמָהּ קְטוּרָה. זו יולדת לו ששה בנים ושוב עלולה להתעורר מחלוקת בדבר הירושה. גם בזה מטפל אברהם בנחישות: [ה] וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת-כָּל-אֲשֶׁר-לוֹ, לְיִצְחָק. [ו] וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת; וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ, בְּעוֹדֶנּוּ חַי, קֵדְמָה, אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם. הדאגה לדורות העתידיים, זה מה שמאפיין את דרכו של אברהם בכלל ובפרשתנו בפרט. מתוך דאגה זו, אברהם אינו מנסה להתפשר עם הסביבה ואפילו לא להעניק זכויות שוות לבניו בירושתו. ברור לו מי הוא היורש והוא נוקט בכל הצעדים הדרושים כדי שהירושה תעבור אליו בצורה חלקה. חשובה לו ההמשכיות של דרכו, הדרך של דבקות בה', ולא מראית עין של שוויון זכויות בין בניו. ומכאן במעבר חד אל מציאות חיינו פה בארץ שהובטחה לאברהם וליצחק, ובזכות הבטחה זו אנחנו חיים בה. מצד אחד, "מנהיגינו" אינם רואים עצמם כממשיכי דרכו של אברהם אבינו; הם כאן כי כך החליט האו"מ ויש להם צה"ל חזק(???) לתמוך באותה החלטה. ומצד שני, מכיוון שאינם ממשיכי דרכו של אברהם אבינו, והארץ הזאת אינה שלהם - הם רואים עצמם אחראים לרווחתם של המכונים פלשתינים. יש להם רגשות אשמה על "העוול שעשינו להם" בכך שכבשנו אותם וכו' וכו'. לא פלא אם כן שמנסים לרצות אותם, ואת המחיר משלמים אנחנו. הגיע הזמן שנשוב לדרכו של אברהם אבינו. מאבא צריכים ללמוד ואותו צריכים לחקות. רק כך נוכל לחיות פה באמת. כך יהיה טוב ליהודים וגם לכל האחרים.