לא היה צורך בתחקירו של דורון אלמוג כדי לדעת שמדובר בכישלון מיותר, צורב ומשפיל. במשך שנים, במיוחד בחודשים האחרונים, הכריז חיזבאללה מעל ראשי כל הגגות כי בכוונתו לחטוף חיילים ישראלים. איום החטיפה, שתוצאותיו המדיניות, הצבאיות, המוראליות, הכלכליות ועוד - עד כדי גרירת ישראל למלחמה, כפי שקרה - היה תלוי מעל פיקוד הצפון כולו. זה היה האיום החמור ביותר, שלמניעת מימושו היה על המפקדים לזנוח כל דבר אחר, אפילו תוך ביטול פעולות אחרות. אפילו תוך ויתור על ליווי ביקור של נשות הדסה או ויצ"ו.
גם חמור ששירת רק יום אחד בצה"ל, הבין כי במצב כזה היה אסור לשלוח סיור בן שני כלי-רכב "רכים"-יחסית, כמו ג'יפי האמר, ובוודאי אסור לשלחם לנקודה מתה שאינה נראית לעין כוחותינו האחרים, ללא הצבת כוחות תצפית, אבטחה, חילוץ, רדיפה ולחימה, ולעניות דעתי גם מסק"ר למעקב צמוד אחרי הסיור.
על המפקדים - במיוחד מפקד הפיקוד, מפקד האוגדה ומפקד החטיבה, שבסמכותם להקצות את הכוחות הנדרשים - היה להימנע מהסתפקות בדיווחי הכפופים להם כי "הכל בסדר", ולדאוג שהדברים יבוצעו בפועל ולא רק יכתבו בנוסח "השתבללות" ושאר קשקושים. על המפקדים היה לוודא אישית ובשטח, שוב ושוב בכל סיור וסיור, כי הדברים מבוצעים, כפי שהמון מפקדים ידעו לעשות ביחידותיהם בעשרות שנות קיומו של צה"ל. קצינים בכירים אלה קיבלו מעם ישראל את משכורותיהם הלא-כל-כך-נמוכות, עם תפנוקים לא-כל-כך מעטים, כדי למנוע ביזיון איום ונורא כמו זה שהתרחש בגבול הצפון ב- 12 ביולי השנה. שום תירוץ ושום הצטדקות אינם מעניינים ואינם רלוונטיים, שכן הדבר החשוב היחיד היא התוצאה.
לבטח היה עליהם לנהוג כך, לאחר שהרג החיילים וחטיפת גלעד שליט, בגזרת עזה, הוכיחו כי צה"ל סובל מליקויים מובנים ושורשיים, מה גם שחיזבאללה עולה בכישוריו על אלה של חמאס.
אילו היתה שם דיוויזיה של חיזבאללה, מצוידת וחמושה עד שיניה בנשק ובציוד עודפים וטובים משלנו, ואשר גברה על כוחותינו בלחימה עיקשת בת שבוע ימים, היה אפשר אולי לתרץ את המפלה. אך ברור כי היו אלה אנשי חיזבאללה מעטים-יחסית, שהציגו ככלי ריק את צה"ל האיום והנורא - במיוחד לאחר סדרת האיומים הפומפוזיים שהשמיעו מנהיגינו ברוב חוכמתם החלולה. כידוע, נסראללה משנן עד היום את שמו של עמיר פרץ, מחשש פן ישכחהו.
בנסיבות כאלו, אילו היה הרמטכ"ל ראוי לתוארו ועוסק במה שצריך במקום לטפל במניותיו ("גם לי יש משק לנהל", אמר חלוץ בחוכמתו העילאית, בהתכוונו לניהול משק המניות הפרטי שלו ביום כמו 12 ביולי), היה מזעיק אליו את שלושת המפקדים הללו בתוך שעתיים, ומדיחם בו-במקום וללא חוכמות. הצבא כולו ידע כי הללו נכשלו כישלון חרוץ, ודן חלוץ היה חייב למנוע את המצב העכשווי, שבו גל הירש מתבכיין וטוען שמתעלמים מעמידתו במלחמה בראש האוגדה.
אודי אדם, גל הירש ומפקד החטיבה היו צריכים לעוף מהצבא מיד ולא להשתתף במלחמה. לא הורדת המוראל היתה בכך, אלא דווקא הגברתו, שכן הלוחמים היו מבינים שהפיקוד העליון מייחס חשיבות עילאית למניעת כל אפשרות לנפילת חייל בשבי. הלוחם מתעודד מסילוק נכשלים ומהידיעה שהמפקדים פועלים ברצינות וכראוי, ולא מהשארת נפלים ונכשלים בתפקידיהם הכרוכים באחריות כבדה לחיי לוחמינו.
נותר עוד לומר משהו על הטענות בדבר "היעדר רעות". זהו שימוש ציני בביטוי, על משקל שיר הרעות המושמע ללא הרף באזכרות ליצחק רבין. הרעות נכונה, קיימת, חיונית ומוקפדת בקרב הלוחמים, אך דרושה מידה רבה של חוצפה להתלונן על היעדר רעות, כאשר הכוונה אינה ליחסי חברות אמיצים וטהורים אלא להסתרת האמת ולחיפוי על נכשלים, מטעמי "שמור לי ואשמור לך" להסתרת האמת המרה.
שום רגש של "רעות" לא נדרש, גל הירש, במקום שבו היה על עמיתיך המפקדים לעמוד כאיש אחד ולדרוש הדחתך המיידית, בעקבות הביזיון העצום שהתרחש תחת פיקודך. וכל עברך הצבאי, שהתקשורת מפארת ומרוממת במסע תקשורתי, שאינני יודע מהי האמת בו ומה נובע מיחצ"נות, אינו משנה מאומה ולא יזכר. עברך המפואר, גם אם הוא באמת כזה, אינו מעניין איש, כאשר ברור כי אילו הקפדת על היות כל סיור - כן, כל סיור וסיור - נצפה, מלווה ומאובטח ע"י כוחות מתאימים, אולי גם ע"י מסק"ר באופן קבוע, היו הדברים שונים לחלוטין. כאשר האיום היה כפי שהיה, לא היה זה מתחת לכבודך לפעול כמו מ"פ ולוודא שאין שום פגם בפרט הקטן ביותר. אתה מכיר לפחות כמוני את האימרה הצבאית הנכונה והצודקת: אם יש ספק - אזי אין ספק.
אילו הובא לידיעתך כי סמל מחלקה ב"גולני", במקום לבדוק את ציוד הלחימה ואת הנשק והמוכנות של היוצאים לסיור בחר ללכת לישון, והתוצאה היתה כפי שאירע בגזרת האוגדה שלך - היית דואג להעמידו לדין, להשלכתו לכלא ולסילוקו מצה"ל בבושת פנים. בצדק, כפי שצודקת מאה מונים הדחתך.
אתה יכול להשיב לעצמך את הכבוד שאבד, ולבקש לשבצך בשירות מילואים בסיורי בט"ש, בתפקיד זוטר, בחמש השנים הקרובות. תתאמץ, תיהנה, תפיק לקחים ותטהר את מצפונך. אין לנו דמעות עבורך ורצוי שגם אתה לא תזיל דמעות ותתבכיין, שכן זכות הבכי שמורה במקרה זה למשפחות ההרוגים והחטופים, במידה רבה באחריותך.
