כרטיס צהוב לפרקליטות המדינה

כרטיס צהוב הוצא לרשות המבצעת ביום 25.1.2006, ע"י השופט דוד מינץ מבית המשפט השלום בירושלים, שזיכה את הנאשמים בתיק פלילי מספר 4919/04 (מדינת ישראל נגד חברת פרץ ג.ג. מהנדסים בע"מ ונגד פרץ גיורא), בו יוחסו לנאשמת הראשונה עבירות של אי תשלום מס שנוכה במקור, לפי סעיף 219 לפקודת מס הכנסה. לנאשם השני (פרץ גיורא), יוחסו ארבע עבירות בתוקף אחריותו למחדלי הנאשמת הראשונה, לפי הוראות סעיף 224א. לפקודת מס הכנסה. מדובר בסעיף המטיל אחריות פלילית על כל אדם שהיה מנהל פעיל, שותף, מנהל חשבונות, פקיד אחראי, נאמן או בא כוח (להלן: "נושא משרה") של חבר-בני-אדם שעבר עבירה לפי הסעיפים 215 עד וכולל 220 לפקודה (לרבות אי העברת ניכויים), אם לא הוכיח אחת משתי אלו: (1) העבירה נעברה שלא בידיעתו; (2) שהוא נקט בכל האמצעים הסבירים להבטחת מניעת העבירה. נפנה את תשומת הלב לעובדה שבמקרה זה חלה על נושא המשרה חובת "הוכחת הזכאות" וזאת בניגוד לנורמה המקובלת במשפט הפלילי (חזקת החפות). בדרך כלל, קלושים היו סיכוייו של נושא המשרה שניסה בעבר להתמודד עם חובת הוכחת הזכאות כאמור, לא כל שכן לאור הדברים המפורשים שנקבעו בבית המשפט העליון ביום 9.12.2001 ברע"פ 4844/00 (אריה ברקאי נגד מדינת ישראל), כלהלן: "...זאת ועוד, גם כאשר עיכוב הכספים מוסבר בקיומם של קשיים כלכליים, ואף אם העיכוב נעשה רק מתוך שאיפה לדחות במעט את מועד העברת הכספים, עדיין מתעורר חשש שבנסיבות מסוימות רשויות המס לא יוכלו לקבל כספים אלו כלל, אם הפרט ייקלע למצב של חדלות-פירעון, כפי שגם אירע במקרה שבפנינו. יוצא איפוא, כי על-פי תכליתם, האיסורים הפליליים על הימנעות מהעברת מסים שנגבו משתרעים גם על מצבים שבהם לפרט עומדת אך ברירה בין עיכוב כספי המסים בידיו לבין התמוטטותו הכלכלית. שכן, לפרט אין זכות לבסס את המשך פעילותו העסקית על כספים שאינם שייכים לו. יש לקבוע על-כן כי ההגנות של 'הצדק סביר' ונקיטה באמצעים הסבירים או הנאותים למניעת העבירה אינן חלות אף אם העיכוב בהעברת כספי המסים נבע ממצוקה כלכלית קשה, שהותירה בפני הפרט אך בחירה בין העברת כספי המסים, שאינם שייכים לו, לבין קריסתו הכלכלית..." במאמר מוסגר נעיר כי קשה ליישם בכפיפה אחת את מידת האחריות היתרה שבחר הריבון להטיל על נושאי המשרות, עם מערכת ההגנה הבלתי חדירה שבדרך כלל אופפת את מקבלי ההחלטות ברשות המבצעת, אך בכך נעסוק בהזדמנות אחרת. סיוע בלתי צפוי ניתן בעקיפין לנושאי המשרות על-ידי פרקליטות המדינה עצמה, ביום 7.2.2005, בעת שנתקבלה החלטה שלא להגיש כתב אישום נגד עו"ד יחזקאל ביניש, מי שהיה יו"ר הנהלת עמותת התזמורת הסימפונית ירושלים (ואף לא כנגד העמותה עצמה ומנכ"ל העמותה). באותה פרשה הסבירה הפרקליטות, בין היתר, כי העמותה ומנהליה לא הסתירו את מצבה הכספי הקשה של העמותה מאגף מס הכנסה ומן הגופים השלטוניים החברים בעמותה ושותפים בוועד המנהל שלה, ואף התריעו בזמן אמת ובאופן שוטף על המצב ועל הקשיים הנובעים ממנו, ובכלל זה על אי-העברת הניכויים... מתקבל הרושם כי השופט מינץ התקשה שלא להביא בחשבון, בין היתר, את החלטתה השנויה במחלוקת של הפרקליטות, בעת שהחליט לזכות את הנאשמים, ואף מצא לנכון לכלול בפסק הדין משפט זה: "בשולי הדברים, בחרתי שלא להתייחס למחלוקת שנתגלעה סביב טענת ההפליה שנטענה בשל אי הגשת כתב אישום כנגד עמותת התזמורת הסימפונית על-פי החלטת הפרקליטות מיום 7.2.05 לעומת מקרה זה. אומר רק, שאימוץ סברת ב"כ המאשימה, שההתנהגות המצופה שהנאשמים במצב אליו נקלעו היתה לצמצם במשכורות העובדים, קרוב לוודאי שהיה מוביל להחלטה אחרת של הפרקליטות בעניין הסימפוניה. ודי לחכימא ברמיזא". בכך הצטרף השופט דוד מינץ במידה מסוימת (בלשון מאופקת ומתונה) להחלטתו של השופט איתן מגן, סגן נשיא בית משפט השלום בקריות, שביום 3.5.2005 מחק את כתב האישום שהגישה מדינת ישראל נגד עמותת מכבי קריית מוצקין סקצית הכדורסל לגברים ונגד מנהליה (תיק פלילי מס' 3283/02). באותה החלטה (שפרקליטות המדינה ערערה עליה, אך ערעורה נדחה בבית המשפט המחוזי), קבע השופט מגן כי מדובר באפליה הזועקת לתיקון, ולאור "תקדים ביניש" יש לזכות את הנאשמים משיקולי הגנה מן הצדק! מדובר, אם כן, בכרטיס צהוב שני שנשלף למעשה לפרקליטות המדינה, ולא נותר לנו אלא להמתין ולראות כיצד תתמודד המערכת המשפטית עם המצב העדין שנוצר.