לשם מה דרושה מפלגה בעלת מצפן ערכי ציוני? לשם מה אנו משקיעים מאמצים רבים כל-כך בחיפוש מנהיגות פוליטית עמוקה בעלת דיוקן יהודי- ציוני מטיפוס עכשווי? האם לא כדי להשפיע באופן משמעותי על העתיד? האם לא כדי להשפיע על סדר היום הציבורי של מדינת ישראל?
ההצהרה של זבולון אורלב על התמודדות נפרדת של המפד"ל בבחירות הבאות רק משיגה לאחור את האיחוד החלקי שנוצר עם התחברות המפד"ל לאיחוד הלאומי. איחוד שהיה נכון אבל לקה במחלות ילדות רבות.
כדי להבהיר את הנושא, כדאי לחזור ולהבין את הרקע ההיסטורי של התמודדות מפלגות קטנות על הקול של הבוחר הישראלי? החל מאמצע שנות השישים, מפא"י ומאוחר יותר המערך, נכשלה בגיוס תומכים לשורותיה, כאשר הנהגת המפלגה היתה מפוצלת. הפיצול בהנהגה ונטישת מצביעיה לטובת הימין סימל למעשה את אובדן דרכה.
הראשונים לשנות את דפוסי הצבעתם היו הצעירים. צעירים אלו סרבו לקבל את מרות המייסדים, את מרותם של המבוגרים. גם בציונות הדתית במהלך שנים רבות, המצביעים נוטשים, ולאו דווקא הצעירים שבהם, התפיסות האידיאולוגיות נחלשות בהדרגה, וההנהגה מסרבת להפנים את משמעותם של הקולות העולים מהשטח ושל המנדטים הנודדים. ומה עושים המנהיגים הפוליטיים? מנסים בכל דרך לשמור על המנגנון ועל כיסאותיהם, אגב ניסיונות כושלים להילחם את המלחמות של אתמול.
כך, בלא משים, הארגון המפלגתי שאמור היה להיות החוליה המקשרת בין השלטון לציבור הרחב נשאר ללא חיות, ללא מאגר של צעירים המעוניינים להצטרף לדרך, בקיצור, ללא חזון.
כל איחוד שלא לשם שמים, סופו שלא להתקיים. העובדה שראשי ישיבות לחצו והתחננו, אינה סיבה למהלך חפוז ואנומלי והעובדה שאליהם התווספו פעילי עמותות ומנהלי מוסדות בעלי עניין סקטוריאלי רק משכנעת שלמהלך הזה לא היתה תקומה.
כל ילד יכול היה להבחין בהבדלים ובמוטיבציות של כל אחת מהמפלגות, בפערי העמדות הקיצוניים בין האישים ובכך שכל ההסכמים המשפטיים הכובלים שנחתמו בין הצדדים לפני האיחוד, יתפוררו ברגע של משבר. גם העובדה שלכולם יש כיפה על הראש יכולה אולי להעניק אפשרות טובה לקיום מניין לתפילת מנחה אבל לא בהכרח לקיומה של סיעה משותפת.
ציבור אינטליגנטי יודע להבחין בין איחוד אותנטי לבין רשימה המורכבת מחלקים שאינם מרכיבים יחד פזל שלם, שבה כל מפלגה ממשיכה לשמור על מסגרותיה ומוסדותיה.
הגיע הזמן להתרעננות. יש יתרון עצום לניסיון מצטבר אבל יש גם חובה להתחדש והרשימה לכנסת, איך לומר, נראתה כמו סידור עבודה לחברים ותיקים.
לא ראינו בשורה או חזון, לא פתיחות להרחבת השורות ולא רצון כן להפוך את הגוש היהודי-ציוני הזה למרכז פוליטי של זרמים מגוונים בחברה הישראלית. פורמאלית, רבים היו אמורים להצטרף לרשימה כזו, אך מעשית נרתעים ממנו, שכן, איך שלא הופכים אותה, מדובר במפלגה דתית סקטוריאלית ולא מפלגה עם מסר יהודי-ערכי רחב. ואת זה חייבים לשנות.
מי שחלם לפני הבחירות על מפלגה של 15 מנדטים היה צריך, בבוקר שאחרי, לגלות אומץ לב ציבורי וללכת הביתה או לפחות להקים ועדת בדיקה (עם שיניים) לחקר הכישלון, וזה עדיין לא מאוחר. ועדה כזו, צריכה לבחון מדוע חלקים גדולים בציבור היהודי-ציוני מעדיף את ליברמן, הליכוד ואפילו את שס אבל לא את הרשימה המשותפת של המפד"ל-איחוד לאומי.
ועדה כזו צריכה לערוך בדיקה מקיפה, בלתי תלויה, שתבדוק את מגמות העומק בציבור הדתי והלאומי. ועדה כזו צריכה לעורך חשיבה מחודשת לגבי שאלת המבנה הפוליטי הנכון, וגם להציב את השאלה האם הגיעה השעה להקים מפלגה יהודית לאומית שהמכנה המשותף של ראשיה יהיה עולם הערכים משותף ולא כיסוי הראש.