ההיסטוריה של ישראל היא סיפור שכל ילד מכיר. זהו סיפור על ערבות הדדית והקרבה הרואית אישית. זהו סיפור של דיכוי האינדיווידואליזם ללא קץ והכפפתו למען חלום ולמען הקולקטיב ומטרות נעלות. זהו גם סיפורם של המתיישבים, החלוצים הראשונים, שהיו רעבים, סבלו מקור, ממחלות ומקדחת, והקימו במו ידיהם את ביתם בטבע הפראי, במדבר השומם ועל סלעי הטרשים והבזלת: "כשאמא באה הנה יפה וצעירה, אז אבא על גבעה בנה לה בית", אנו שרים ונזכרים בערגה נוסטלגית בשירים של פעם.
זהו גם סיפורם של מנהיגים בעלי חזון ומעוף שלחמו למען הארץ, למען, העם, הדמוקרטיה והצדק, מבלי להסס לעולם. זהו סיפורה של אוכלוסיה וחברה שהיתה מוכנה להגן על האידיאלים האלה עד מוות. זהו סיפורה של מהפכה שהביסה את האימפריאליזם הבריטי והחזירה את בניה הביתה. אולם זהו החלום וההיסטוריה הרשמית, זו שמלמדים בבתי הספר וזו שהתקשורת והתרבות שלנו מחזקות באינספור דרכים מדי יום. ההיסטוריה הלא רשמית של מדינת ישראל שונה ונראית לגמרי אחרת!!!
אולם למרות ההיסטוריה הרשמית הזאת ומכונת התעמולה המשומנת שעובדת בשירותה, עדיין ניתן להגיד, אף אם באופן רטרוספקטיבי העבר נראה תמיד טוב יותר מבעד לעדשות הנוסטלגיה, מאחר שהאדם מטבעו נוטה להגזים ולחשוב כמה טוב יותר היה פעם, וכמה כולם היו מאושרים, שעדיין בישראל של פעם, הדברים היו באמת יותר טובים. אמת גם אז זה לא היה טוב עבור כולם, אולם באופן כללי ובהכללה החיים היו אז יותר טובים משהם כיום. אנשים היו באותה תקופה אכן מאושרים או לפחות הרבה יותר מאושרים ממה שהם בימנו. תרבות הצריכה הלכה והתפתחה. קנינו אז דברים שבאמת היינו זקוקים להם ובדרך כלל שילמנו במזומן. רבים מאיתנו הצליחו לחסוך גם מעט כסף ממה שהרוויחו. שעשענו קצת את עצמו, קראנו, בתקופת הקיץ הלכנו לים ואמא ואבא לקחו את כל השבט לטייל בשבילי הארץ. זה היה החלום!!!
אבל איפשהו בדרך החלום הציוני הבאיש. המסרים שקיבלנו נעשו קודרים יותר, והגיעו בתדירות גבוהה יותר. הטלוויזיה נותרה דלוקה לאורך היום והילדים בהו בה מספר מדהים של שעות. חברות התמזגו, עובדים פוטרו, והניאו ליברליזם והקפיטליזם הצרכני חדר למוחנו ושיבש את חיינו. אנשים החלו לזלול אוכל מוכן, הילדים לא הפסיקו להשמין, והחוב האישי הלך וגדל, הלך ותפח. קניונים ולא בתי כנסת או גנים ציבוריים, התמלאו בימי שבת בבוקר. כמה מבקרים ומוכיחים בשער השמיעו אומנם קולות אזהרה ואמרו כי סגנון חיים נטול אחריות כזה, המבוסס על רכישה וצריכה, יגבה בסופו של דבר מחיר כבד, אבל הם נתפסו והוקעו כצדקנים מיותרים, מחריבי מסיבות, בכיינים אינטלקטואליים או שמאלנים המתגעגעים לימי הסוס והעגלה.
כעת, בפתחו של האלף השלישי, סימני האזהרה האלה נראים נבואיים. על פני השטח, החיים בישראל נראים מלאי גירוי יותר מכפי שהיו בשנות החמישים, השישים, השבעים ואף השמונים ביחד. אבל למרבה הפלא, האנשים נכאי רוח ומסתובבים מדוכאים. חסרי מנוחה, לא מסופקים וחשים שחייהם נמצאים במבוי סתום. משהו מאוד רע קרה לנו, משהו מאוד חשוב, מאוד בסיסי נלקח מאיתנו, משהו באמת בסיסי וחשוב השתבש. העולם שלנו נראה כקריקטורה מעוותת ומגוחכת של העולם שהכרנו פעם. המכונית המשפחתית מתקשה להגיע לכביש המהיר בגלל הפקקים ואנחנו תמיד מאחרים לעבודה. לדשא יש צבע משונה, צבע ירוק שאינו טבעי. הדוד משה חי על קוקטייל של גלולות, הוא פוטר מהעבודה והמנהלים ברחו עם הכסף. הדודה רחל, מלכת ואלופת הבישולים בסירי האלומיניום, לא מצליחה לזכור איפה היא גרה. אמא חיה על פרוזאק. דנה סובלת מבולימיה. בפעם האחרונה ששמענו מאבא, הוא ניהל אתרי הימורים באינטרנט באנגליה ופירמידות הימורים, בפניקס אריזונה או בהונגריה.
אפילו בשכונות היוקרה – בשכונות המבוססות - אלה שמסתובבים בהן מאבטחים רכובים, ושומרים על הסדר הציבורי, נשים זקנים וטף משתדלים לא לצאת בערב החוצה אחרי השקיעה. באזורים נחשלים במרכזי הערים, כמו בתחנה המרכזית בתל אביב, ולא רק שם, הקשישים נועלים את הדלת על סורג ובריח, בחשש מפני פורצים ונרקומנים, וסתם שודדים מן המניין, וטיול לילי שם לחנות המכולת עלול להידמות ללילה של הישרדות בג'ונגל. בבנייני מגורים מסוימים שכנים מעדיפים שלא לדבר זה עם זה, אם לא חייבים, בשביל מה להיות מעורבים. כל מי שחי בגפו מעורר חשד או עלול להפוך סתם למטרה או לטרף קל. האם הרעש מהדירה למעלה הוא של מסור חשמלי? מי תלש את הרדיו מתוך המכונית? האם מישהו שמע משהו? מובן שלא. כולם מנידים את ראשם, מושכים בכתפיהם וממשיכים הלאה.
מדי פעם אנו אף מעודכנים שעקב ערפיח לחולי אסטמה כדאי להישאר בבית. למי הברזים שלנו יש צבע של חלודה וטעם וריח כמו של, נקרא הפעם לילד בשמו, חומר תעשייתי. העיריה טוענת ששרידי המתכות ושאר הרעלים הם בגבולות המותר, אבל מכירות המים המינרלים ומערכות הטיהור נמצאות בעלייה, כי אנשים כשמדובר בבריאות מעדיפים עדיין ללכת על בטוח ולא לעשות חשבון לכסף שחסר. מובן שמישהו עשה על זה קופה יפה, אך כשמדובר בבריאות ובחיים או במוות, לא ממש חושבים על זה. ואז אנו מגלים שתינוקות מתים ממזון שמרכיביו חסרים, כי מישהו החליט לחסוך בכסף, ולהגדיל על-ידי כך את הרווחים שלו, ומחקרים אחרים מראים כי ספירת הזרע של הגברים צונחת. לאיש כמובן גם לא ממש ברור בדיוק למה, איך ומדוע זה קורה.
כוחות ההרס האלה הטמונים "בשוק", בקפיטליזם הצרכני ובשטיפת המוח הניאו ליברלית שעברנו כחברה, ושכולם כה אוהבים להתעלם מהם, מגיעים כיום לנקודת הרתיחה, כפי שחזה זאת כבר לפני כלמעלה ממאה וחמישים שנה מרקס: "יחסי הייצור והחליפין הבורגניים, יחסי הקניין הבורגניים, החברה הבורגנית המודרנית, שהקימה כמעשה כשפים אמצעי ייצור וחליפין עצומים כל כך, דומה היא לאותו אשף ששוב אין לו שליטה על כוחות השאול שהעלה באוב(....) היחסים הבורגניים נהיו צרים מכדי להכיל את כל העושר שייצרו".
הפכנו במידה מסוימת להיות מה שהסוציולוג הצרפתי אנרי לפבבר כינה בשם "חברה בירוקרטית של צריכה מבוקרת". התרבות שלנו הפכה לתרבות של צריכה, והפכנו מאזרחים לצרכנים. את מקומה של הכרת התודה על מה שיש לנו, החליף הרעב המציק למה שאין לנו. את מקומה של השאלה בכמה ניתן להסתפק, תפסה השאלה כמה אפשר.
מצבנו והעגום משול במידה רבה לארה"ב ולאחד מסמלי התרבות שלה, לאלביס פרסלי. במשך עשרים שנה, אלביס פרסלי הפך מדמות שסימלה את הקוליות האמריקנית, לדמות המגלמת את נטייתה של אמריקה להפרזה. בחודשי חייו האחרונים, כשהיה מרותק כמעט לגמרי למיטתו, זלל אלביס גלולות וכריכי בננות מטוגנות וחמאת בוטנים, מדחיק את הכאב שליווה את היותו אלביס, ונראה כמי שמנסה לאבד את עצמו בתוך היקף המותניים ההולך ומתרחב שלו. הוא נמצא לבסוף כמה הולם, מת על כס המלכות שלו, ראשו שמוט כמו קוון המחכה לנזיפה. היו לו שלוש נקודות מגע: שתי ידיו השמנות על האריחים והישבן על הפורצלן.
אין מטאפורה שהולמת יותר את החלום הציוני הישן. למעט מספר יוצאים מן הכלל, כולנו אלביסים היום. למדנו כיצד לחיות במלוא העצמה, כיצד לעוף ולנאוף כמו האמריקנים, כיצד לעשוק ולהתעלם מן האחר, ועכשיו אנחנו מסרבים להרפות מסגנון החיים הזה.
אז אנחנו ממשיכים וצורכים הלאה. ולכן אם יהיו יותר מדי תורים ברפואה הציבורית, נקנה ביטוח רפואי פרטי. אם התחבורה הציבורית תכשל, נקנה מכונית. אם התחבורה הציבורית תכשל מאוד, נקנה מכונית לכל ילד שיגיע לגיל 18. לא יהיו פארקים ירוקים בערים? לא נורא נקנה מכשירי התעמלות והליכונים. יהיה יותר מדי זיהום אוויר, גם זה לא נורא, נקנה פילטר לכל בית. המים יהיו עוד יותר מזוהמים ממה שהם כיום, נקנה מים מינראליים. הפשע ברחובות ימשיך לחגוג ולעלות? אז נקנה טנק ושריון לכל ילד במקום המכונית! אז אנחנו ממשיכים לצרוך. הגוף שלנו, המוח שלנו, המשפחות שלנו, הקהילות והסביבה – הכול נצרך.