הפרשן הרב-תחומי סבר פלוצקר מנסה להסביר לציבור במאמרו "למה הממשלה שנואה כל-כך?" (Ynet, 15.11.06) את הסיבות לכך שממשלת אולמרט אינה אהודה על הציבור, בלשון המעטה; מנסה ולא מצליח. אולי הכישלון ההסברתי הזה נובע מן העובדה שהפרשן הכלכלי פלוצקר מנסה לעסוק בפרשנות פוליטית המתבססת בעיקר על הרהורי לבו ולאו דווקא על ניתוח הגיוני של המציאות.
כדי להמחיש את המשגים הלוגיים של פלוצקר ראוי להביא מספר דוגמאות:
פלוצקר פוסק: "הכשלים שנחשפו ... במערכה הצבאית בלבנון לא מיוחסים לראש הממשלה ולא חורגים מכשלים במערכות צבאיות אחרות".
שגיאה! הכשלים שנחשפו מיוחסים קודם כל לראש הממשלה והם חורגים מכשלים במערכות קודמות. אף לא אחת ממטרות המלחמה שעליהן הצהיר ראש הממשלה עם פתיחת המערכה, לא הושגה. עוד לא היה כדבר הזה. ואם כך, מהו יסוד הטענה? מלחמת לבנון השנייה היתה קלה יחסית. עיתוי פתיחתה ומהלכיה הראשונים נקבעו על-ידי ישראל ולא על-ידי אויביה. אומנם הפתעת החטיפה קדמה למלחמה, אבל היא לא היתה מחויבת המציאות. אילו היה חיזבאללה פותח במתקפה צבאית נרחבת יותר (בהפתעה אסטרטגית) ונעזר גם בסוריה, חומרת הכישלון הישראלי היתה גדולה לאין ערוך.
פלוצקר קובע עוד: "ספק אם בתריסר השנים האחרונות היתה ממשלה שיצאה לדרך עם גיבוי כה מועט של דעת הקהל".
שגיאה! למעשה ההיפך הוא הנכון. ממשלת אולמרט יצאה למערכה עם גיבוי ציבורי אדיר ובזבזה אותו עד תום. נכון כי ממשלת אולמרט היתה פחות פופולארית מממשלתו של שרון, נכון ש"קדימה" בלי שרון לא הציגה לציבור כל "הצעה פוליטית אטרקטיבית", ואף על-פי כן הדבר לא מנע מהציבור לתמוך בממשלת אולמרט תמיכה מסיבית בשאלת המלחמה בלבנון. אילו ניהלה הממשלה כראוי את המערכה, עשויה היתה לחזק מאוד את מעמדה הציבורי. משום שכשלה, רק החריפה והעמיקה את הביקורת ואת ההתנגדות הציבורית. ניסיונות ההתחמקות של אולמרט מהקמת ועדת חקירה ממלכתית, התפרשו בציבור כבריחה מאחריות, כמניפולציה פוליטית וכחוסר מנהיגות אמיתית, ובכך חזקו את התחושות שקדמו למלחמה, והלכו והתגברו במהלכה.
פלוצקר כותב: "התמיכה בקואליציה ירדה אחרי שצורף אליה ליברמן".
העובדה נכונה, הניתוח שגוי! טבעי ומובן שצרוף ליברמן שכנע את הציבור פעם נוספת שמדובר בספין פוליטי שמטרתו הישרדות אולמרט ו"קדימה". ההתנגדות הציבורית לצרוף ליברמן לממשלה, למרות שלבשה בחלקים של התקשורת לבוש מתחסד של ויכוח אידיאולוגי, היא ביסודה שאלה פוליטית: מפלגת "העבודה" בראשות פרץ נקלעה לחולשה עמוקה וכל התנגדותו לירידת משקלו הפוליטי בממשלה לא היתה אלא ניסיון לחזק את מעמדו.
מבחינתו של אולמרט כל התרגיל נועד להשיג רוב קולות שמטרתו לקדם מדיניות כלכלית לא אהודה ולשמור על ה"עקרון" שלא להקים ועדת חקירה ממלכתית. הציבור צפה במחזה הזה ועל-רקע תוצאות המלחמה הבין היטב שראש הממשלה אולמרט וממשלתו ממשיכים לצפצף עליו. מן הטעמים האלה ברור כי מי שהחליט על הרחבת הממשלה (אולמרט) נושא באחריות גם לתוצאה. הירידה המשמעותית בתמיכה בממשלת אולמרט קדמה לצרוף ליברמן וצרוף ליברמן לא העלה ולא הוריד דבר באופן מהותי בכל הנוגע לתמיכה הציבורית בממשלה.
פלוצקר ממשיך בנימוקיו המוזרים-משהו וכותב כך: "... גם בתחום האזרחי, עוצמת הרגשות השליליים כלפי ממשלת אולמרט לא מוצאת הסבר במדיניותה...".
שגיאה נוספת! הנתונים המקרו-כלכליים לא מעניינים את הציבור הרחב והוא גם לא ממש מבין בהם. בסוגיית סגירת הפערים ובטול העיוותים שנוצרו בתקופת נתניהו - דברים שחזר והבטיח אולמרט לתקן לפני הבחירות ואחרי הבחירות, לקראת תקציב 2006 ולקראת תקציב 2007 - בכל אלה לא עשה אולמרט מעשה של ממש. החלשים המשיכו להיחלש וכל הביקורת על נתניהו - ששילם מחיר יקר אבל שיקם את הכלכלה ואיפשר את הצמיחה הנוכחית - נראית שוב כעוד ספין פוליטי של הממשלה. גם עמיר פרץ ה"חברתי" נעלם מהשטח, והצמד-חמד אולמרט-פרץ, שהבטיח לקדם את ישראל גם מבחינה מדינית וגם מבחינה חברתית נע במסלול שהוא ההיפך הגמור מציפיות הציבור.
פלוצקר שוב פוסק: "הציבור שופט בחומרה את ממשלת אולמרט לא בגלל מעשיה, אלא בגלל הרכבה האישי...".
שוב טעות קשה! הציבור שופט בחומרה את הממשלה גם בגלל מעשיה, גם בגלל מחדליה וגם בגלל הרכבה. אלה רק מבליטים את העובדה העגומה עד כמה הרכבה האישי של הממשלה חסר-כל: עוצמה, מעוף, מקצוענות, מנהיגות, שיקול-דעת, יושר ציבורי, ואחריות לאומית. מי שחיפש בממשלה זו את המשך התוכנית המדינית על בסיס "הינתקות חד-צדדית" - התבדה; מי שחיפש בה מלחמה בשחיתות - התבדה; מי שחיפש בה שיפור במצב הביטחוני - התבדה; מי שחיפש בה שיפור במצבן של השכבות החלשות - התבדה; מיהם איפוא אלה, לדעת פלוצקר, שצריכים לתמוך בממשלה? והיכן כאן ההוכחה להעדר קשר בין מעשי ומחדלי הממשלה לבין תדמיתה הציבורית?
הרכבה האישי של הממשלה נבנה כדי להעניק לאולמרט מעמד של "שליט-על" בפועל. מה שלא השיג בזכות כישוריו ומעשיו בעבר, הוא משיג על-ידי שיבוץ האנשים הלא מתאימים בתפקידים הלא מתאימים. סילוק ה"ענקים" מסביבתו הקרובה וקירוב ה"גמדים" יוצרים פרספקטיבה מלאכותית של "גוליבר בארץ הגמדים".
לבסוף נזקק פלוצקר לסיועו של פיטר דרוקר כדי להסביר תהליכי ניהול בממשלתנו. וזו עוד שגיאה בהיגיון! בממשלת ישראל לא קיימים תהליכי ניהול. פיטר דרוקר המנוח הסתלק כנראה מאתנו על-מנת שלא יצטרך, חלילה, לבחון את תהליכי קבלת ההחלטות בממשלת ישראל ואצל העומד בראשה. כל מי שעוסק בניהול יודע כי מקרים של שגיאות במינוי אנשים לתפקידי מפתח ממלכתיים אפשריים, ועד גבול מסויים אפילו סבירים. אין תהליכים נקיים לגמרי משגיאות ובוודאי לא בפוליטיקה - אמנות "האפשרי" הידועה לשמצה. אבל כאשר התופעה רחבה מדי וחוזרת על עצמה חדשות לבקרים עד כדי שיטתיות - זו כבר מדיניות. דומה שמדיניות זו היא חלק מהשיטה שאימצה "סביבת ראש הממשלה" בכדי לטשטש את רמת התפקוד הפגומה שלו עצמו.
ראש הממשלה שבוי כיום במסגרת אי-התאמתו הבסיסית לתפקיד. תוך זמן קצר ביותר מאז מונה לתפקיד עשה אולמרט שגיאות חמורות שאת עיקרן כבר לא ניתן לתקן. במציאות שבה - למרות התרגילים הפוליטיים לחיזוקה הפרלמנטרי של הממשלה - כל זעזוע משמעותי עשוי להביא לקץ שלטונו. בגלל מעמדו הציבורי הרופף, קשה לראות מה יכול אולמרט לעשות ועם מי כדי לשנות את עמדות הציבור כלפיו. קיים אולי תחום אחד שבו יש לראש הממשלה עדיין סיכוי - האחדות הלאומית. אבל על-פי מצב הדברים כיום נראה שלא כדאי להמר, אפילו לא בתמורה לשקל אחד בודד, שדווקא אולמרט יעז להתמודד עם סוגייה זו, אולי הקשה בכל הסוגיות של החברה הישראלית כיום. התפקיד הזה גדול מכפי מידתו.