בפרשת "תולדות", הפרשה המרכזית והיחידה שבה מככב יצחק אבינו, מסופר שעיניו של יצחק כהו. זה קרה בהיותו יחסית צעיר, ובדיוק לפני שהוא קרא לעשו כדי לברכו. מכיוון שאין מקריות, לא בתורה, ולא בשום זמן ומקום, נשאלת השאלה: מדוע כהו עיניו? ומדוע, כאשר הוא לא היה בטוח בזהותו של מי שעמד לפניו - עשו או יעקב - לא קרא יצחק לאחד מעבדיו כדי להסיר את הספק מלבו?
כדי לענות על שתי השאלות הללו, הבה ננסה להבין את אופיו ומהותו של יצחק אבינו. יצחק נולד בנס גלוי כאשר אמו הגיעה לגיל תשעים המופלג. שמו, שנתן לו הקב"ה, הזכירו יום יום את היוולדו הניסי, ואולי אף דחפו לתקן את אותו צחוק של אמו. כך, שכל ימיו פנה יצחק אבינו להקב"ה בחיבור רוחני עז ומתמיד.
כאשר ציווה ה' את אברהם להעלותו לעולה, יצחק הלך עם אביו בהכנעה ובתמימות מושלמת. אמונתו בה' והתחברותו לרצונו היתה, יש טוענים, גדולה יותר מזו של אביו, כי יצחק לא שמע את ציווי ה' ממנו, וקיימו. ע"פ הנצי"ב, העקידה היתה האירוע שעיצב את נשמתו של יצחק, ודרכה זכה יצחק לרוממות נפשית יחודית כמלאך אלוקים, שהקרינה על כל רואיו פחד ורתת. ע"פ המדרש, במהלך העקידה דמעותיהם של המלאכים נפלו על עיניו של יצחק ויצרו עמו קשר רוחני של קדושה, קשר שכוון את נשמתו מעלה. ועל כן, כאשר רבקה הגיעה עם אליעזר מפדן ארם לארץ ישראל ומצאה את יצחק בשדה, בבדידות, בתפילה, כמלאך ה', היא פחדה ממנו מאוד. ולכן יחסיה עם יצחק לא היו כפי שהיו יחסיה של שרה עם אברהם, או של רחל ולאה עם יעקב.
מיום הולדתו, ולבטח אחרי העקידה, כוונה נשמתו של יצחק לה' - יותר מאשר לבני אדם. ולכן, בהיות רבקה אשתו עקרה, עתר יצחק בצורה טבעית ביותר לה'. הוא מיד נענה, בדין, ורבקה הרתה. כאשר היה רעב בארץ היה על יצחק להחליט כיצד לפעול. הפתרון, שוב בא מהקב"ה - שציווהו כאיש קדוש לא לעזוב את ארץ הקודש. כאשר פלישתים סתמו את הבארות אשר חפרו עבדיו של יצחק, לא פנה יצחק לאבימלך כדי ליידעו וכדי שהם יחדלו ממעשיהם. הוא קיווה לישועה מה' בלבד. כאמור, כל משבר בחייו של יצחק עד ברכת בניו נפתר ע"י התערבותו של ה', ובזכות היותו מחובר לה' בכל נשמתו. ולכן, תמיד ציפה יצחק לעזרה גלויה מבוראו - בדין.
עשו, בנו הגדול של יצחק, היה רשע שעבר על שלוש המצוות החמורות - שפיכות דמים, גילוי עריות ועבודה זרה. ואם כך, כיצד אביו יצחק יכול היה לאהוב אותו עד כדי שרצה לתת לו את ברכת הבכורה? האם מרוב רוחניותו וחיבורו לה' איבד יצחק את הרצון להיות מעורב בחיי העולם הזה, ואת היכולת לראות את מה שנעשה סביבו - כך שעשו היה מסוגל לציידו ע"י דיבורי מירמה? עובדה, שאת רבקה אמו הוא לא היה מסוגל לצוד בפיו. בעוד שחיבורו של יצחק לה' היה כה עז, חיבורו ליתר בני משפחתו נחלש. זה מסביר את העובדה שרבקה לא פנתה אליו כדי להבין את פשר המצב כאשר הבנים התרוצצו בקרבה, וכן מדוע היא לא דיווחה לו (ע"פ הרמב"ן) על דבר ה' - ש"רב יעבוד צעיר". וזה אף מסביר מדוע לא סיפר יעקב לאביו שעשו מכר לו את הבכורה.
מתברר שכאשר אדם, גדול ככל שיהיה, מתקשר בצורה כל כך עזה השמיימה, ומאמין שה' תמיד יפתור את כל בעיותיו בהתערבות גלויה, ובכך מתנתק מסביבתו - הוא טועה. כל בני אנוש מחויבים בהשתדלות, בחובה לפתור את בעיותיהם בכוחם עצמם - בכל הכלים שנתן להם ה'. כאשר יצחק הזניח את עיניו, את היכולת שבה הוא ניחן, להתבונן ולהבין את פשר האירועים סביבו, לקח ממנו ה' את חוש הראיה - כמין מידה כנגד מידה. אז הוא נפל למלכודת שאשתו הטמינה לו, בלית ברירה. יצחק יכול היה לצאת מאותה מלכודת, לו היה קורא לה או לאחד מעבדיו כדי לאשר מי עמד באוהלו. הוא לא חשב על זה, כי זו לא היתה דרכו. גם פה הוא סמך על הקב"ה להצילו מן הטעות. מכיוון שיצחק לא היה מסוגל לפקוח את עיניו "ולראות" שעשו אכן רשע ולא ראוי, ה' רצה להכשילו, כדי שיעקב יזכה בברכת הבכורה.
כאשר חזר עשו עם הציד כדי לקבל את הברכה נחרד יצחק "חרדה גדולה עד מאוד". מדוע הלשון המשולש, והדגש על גודל החרדה? כי היתה פה הכרה בשלוש טעויות. אחת, על הטעות בזהותו של מקבל הברכה. שתיים, על אופיו האמיתי של עשו, כי עם כניסתו של עשו ראה יצחק, ע"פ רש"י, "גיהנום פתוחה מתחתיו". אז הבין יצחק מיהו עשו, ומיד אישר את ברכתו ליעקב. הטעות השלישית שהכיר בה יצחק היתה הזנחתו בקשר בינו ולבין יתר בני משפחתו. בסוף המשבר, כאשר רבקה פנתה ליצחק לגבי הצער הרב שיגרם לה אם יעקב יקח אחת מבנות חת לאשה, לקח יצחק את העניינים לידיו, פנה ליעקב, ציווהו ללכת לבית בתואל כדי לקחת אשה מבנותיו. אז הוא בירך אותו שנית בברכה שהיה אמור לברכו מלכתחילה, לו רק היה יודע אז את מה שרבקה ידעה לכל אורך הדרך.
תהליך התפתחותו של עם ישראל החל עם אברהם אבינו, איש החסד המובהק. חסד הינו המידה הטובה שתלויה בקשר בין אדם לחברו. כדי להשלים את אברהם נתן לו ה' את שרה, שהיתה בה את מידת הדין. יצחק אבינו היה מחונן במידת הדין של אמו, הקשורה לקשר בין אדם למקום. כדי להשלימו, שלח לו הקב"ה את רבקה, שהיתה כמו אביו, מלאת חסד.
תהליך התפתחותו של עם ישראל הסתיים כאשר יעקב אבינו הפך ל"ישראל" - אשר שולבו בתוכו חסד ודין, שהם יחדיו "אמת". אמת היא המידה המושלמת של ישראל - המסומלת בסולם שבחלומו של יעקב - רגליו מוצבות ארצה וראשו בשמים. כך ייעודו של עם ישראל לנצח - להיות השילוב האידיאלי בין גשמיות ורוחניות, עם רגלינו על הקרקע ונשמותינו השמיימה. חייו של יצחק אבינו הם שלב חיוני בהשגת המטרה העליונה הזו.
