את שורשיה של האנטישמיות אנחנו מוצאים בפרשת השבוע, המספרת על לידתם של יעקב ועשיו. המאבק ביניהם מתחיל עוד בהיותם ברחם אמם. כבר בשלב זה "ויתרוצצו הבנים בקרבה" - זה מושך לכיוון אחד ואחיו מושך לכיוון השני. כשרבקה המודאגת הולכת לברר את פשר הדבר, היא מקבלת את התשובה: "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך ייפרדו, ולאום מלאום יאמץ".
כל תקופת הגלות התרגל העם היהודי לראות באנטישמיות חלק ממציאות החיים. לא מתוך השלמה, אבל מתוך קריאה נכונה של המציאות, ידעו היהודים לקבל את האנטישמיות כנתון קבוע מראש. "הלכה, בידוע עשיו שונא ליעקב", קבעה הגמרא, והלכה זו התממשה עד תום במשך שנות גלותנו.
גינוי מקיף בעשרות השנים האחרונות מפעמת בנו תחושה שנכנסנו לעידן חדש. היהודים בעולם כולו נהנים מחופש מוחלט ומשוויון-זכויות מלא. תופעות של אנטישמיות זוכות לגינוי כולל ומקיף של כל המדינות הנאורות. יותר ויותר מדינות מחפשות את קִרבתו של העם היהודי. נראה אפוא שמשהו בכל-זאת השתנה.
אמנם מפעם לפעם אנו שומעים על תקריות אנטישמיות בעולם. שונאי-ישראל מנסים לחלל בתי-עלמין, לפגוע בבתי-כנסת, לתקוף יהודים, אבל עדיין יש להעמיד את הדברים בפרופורצייה. אין זה הכלל אלא היוצא מן הכלל. אלה תופעות מעשה יחידים או קבוצות שוליים, שהשלטונות מגנים אותן בכל פה ומנסים לעצור ולהעניש את מי שאחראי להן.
לעומת זאת, האנטישמיות עתיקת-היומין מוצאת כיום את ביטויה ביחסו של העולם למדינת ישראל ולמאבקה על עצם קיומה. אין עוד מדינה בעולם כולו שמאות מיליונים מדברים בגלוי על השאיפה להשמידה. אין עוד מדינה שנאלצת לחיות עשרות שנים על חרבה ולהגן על אזרחיה מפני חיות-אדם רצחניות. היה צפוי אפוא שהעולם כולו יתייצב לימין המדינה הקטנה והמאויימת. תחת זאת מתחנפות מדינות רבות לערבים ועוסקות ללא הרף בגינוי היהודים, הנלחמים על נפשם.
הסיקור התקשורתי של העימות הישראלי-ערבי בכלי-תקשורת רבים בעולם אינו עומד בשום אמות-מידה של עיתונות אובייקטיבית והוגנת. בִיוּם אירועים, הצגת דברים מעוּותת, עריכה מגמתית - הם מעשי יום-יום. אזרחי מדינות העולם, הצופים בדיווחים הללו, יכולים להתרשם שהערבים הם אנשים שוחרי שלום וקשי-יום, ואילו היהודים הם קלגסים אכזרים, ההורגים ללא הבחנה אנשים, נשים וילדים.
כאשר פגז תועה פוגע בבית-מגורים והורג אזרחים, העולם כולו מתייצב למקהלת גינויים, אף שברור לגמרי כי זו טעות מצערת וכי צה"ל עושה מאמץ אדיר לפגוע פגיעה ממוקדת בגורמי הטרור ולהימנע מפגיעה באזרחים. לעומת זאת, כאשר הערבים משגרים טילים (מלבנון או מרצועת עזה) לעבר ריכוזי אוכלוסיה, מתוך כוונה גלויה לפגוע באזרחים - אין פוצה פה ומצפצף.
ההתרפסות גוררת התבזות ואולי דווקא הניסיונות להתרפס לפני הגויים הם הגורמים את התגובה ההפוכה. התורה הבטיחה, והמציאות הוכיחה זאת, שכאשר יהודים ממלאים את תפקידם ומתנהגים כיהודים, חש עשיו יראת-כבוד כלפיהם. דווקא כאשר יהודים פועלים מתוך גאון יעקב מעורר הדבר הערכה מצד הגויים, ואילו הנטייה להחניף לגויים ולהיכנע להם מעוררת תגובה הפוכה של בוז וזלזול.
אנו מאמינים באמונה שלמה כי האיבה העתיקה בין יהודים לגויים תגיע לקיצה, בגאולה הקרובה לבוא על-ידי משיח-צדקנו. היהודים יכירו בחשיבות תפקידם וימלאו את ייעודם להיות אור לגויים, ובעקבותיהם יבינו זאת גם הגויים, ותתקיים הנבואה: "והיו מלכים אומנייך ושרותיהם מניקותייך".
