מים הוא סרט הודי המוצג במוזיאון ת"א. כתבה וביימה את התסריט ילידת הודו הבמאית דיפה מהטה המתגוררת בקנדה. הסרט פתח את פסטיבל הסרטים בטורונטו בשנת 2005, והוא אף נבחר לייצג את קנדה בתחרות פרסי האוסקר לשנת 2007, לסרט הטוב ביותר בשפה זרה.
הסרט הוא על אלמנט אנושי, לא על דת. זה סרט חברתי, המספר על דיכוי חלשים בחברה, הנדחקים לשוליים, ועל המנוצלים בה. מדובר כאן על היחס המשפיל לאלמנות הודיות, שהדבר הראשון שממהרים לנצל הוא גופן.
בכל חברה יש יחס רע לחלשים, בעיקר לחלשים מבחינה כלכלית. הנושא הוא אוניברסאלי, אין זה עוד סרט הוליוודי המספר על הודו המסתורית והמסורתית, על נופיה הקסומים, אלא סרט נוגע ללב על חברה, שעד היום חיים בה 34 מיליון אלמנות [חלקן באשרמים, כמו בסרט], בתנאי כלכלה וחברה בלתי אנושיים.
מעבר לדמויות האנושיות, לצילומים הפיוטיים, לעלילה ולאווירה האותנטית, הנוצרת בסרט, עניינה אותי שאלת הרלוונטיות שלו לגבי החברה הישראלית. האמת היא, שאצלנו יש יחס של כבוד והערכה לאלמנות בעיקר לאלמנות צה"ל, ואין מניעה, שתתחתנה בעתיד ותשקמנה את חייהן [לפעמים האלמנה היא זו, שבוחרת לא להתחתן בשנית, וזאת, על-מנת לשמור על זכויותיה הכלכליות כאלמנה]. לא כך קורה בחברה ההודית, על-פי מסורות ברהמיניות, לפחות בעבר הלא רחוק, האלמנה בחברה הפטריארכאלית היא חלק ממהותו ומקיומו הפיזי והנפשי של הבעל. אולם כשהוא נפטר ועולה לגן עדן, היא מקיימת את חייה בגיהינום.
לאלמנה כזו יש שלוש אופציות: 1. להישרף עם גופתו. 2.לחיות בפרישות, סבל ועוני. 3.להתחתן עם אחיו הצעיר של הנפטר [דבר, שמאזכר את החוק המקראי בעניין הייבום].
היא אינה יכולה לחזור למשפחתה המקורית, או למשפחת בעלה, כיוון שהיא מהווה עוד פה להאכלה, והנורא יותר, היא נחשבת לטמאה.
גיבורת הסרט היא ילדה בת 8 שהוריה השיאו אותה לאיש מבוגר, והיא התאלמנה. הילדה התמימה והמקסימה הזאת מובאת לאשרם שבו נמצאות נשים מבוגרות וזקנות, לבלות את שארית חייה. שערה מגולח, כאקט לאנטי נשיות לעתיד ונצבע בצבע כתום.
הילדה נמצאת במרד מתמיד נגד המקום החדש שאליו הובאה ומצפה מאמה שתבוא להחזירה למשפחתה המקורית המחבקת. מובן שדבר זה לא קורה, הקיבוע והסטיגמות המסורתיות חברתיות משאירות אותה במקום העלוב, בו היא מוצאת נחמה פורתא בקרבה אל קליאני, אחת הנשים היפות, אף היא אלמנה, המוחזקת כזונה באשרם על-ידי האחראית, ובכך היא בעצם משרתת את האינטרסים הכלכליים של המוסד, ומונעת את הידרדרותו לכדי חרפת רעב. הדבר הנוסף המביא לילדה שמחה הוא הכלב, איתו היא משתעשעת בניגוד לחוקי המוסד.
הילדה מסמלת את תקוות העולם החדש בהודו. עולמו של גנדי שפרץ לתודעת מיליוני הודים בתפישת העולם שלו, בחיפוש אחר שחרור אישי, מיני, משפחתי ולאומי. הימים הם ימי השלטון הבריטי האימפריאליסטי, המעמיק ביתר שאת את הפערים בחברה ההודית, ההיררכית. מצד אחד עשירים ומשכילים, דוגמת המשפחה המתוארת בסרט ובנה המאוהב באלמנה קליאני, ומצד אחר עניים מרודים, שלא בא אוכל לפיהם, ישנים על מדרכות ומקבצים נדבות.
הסרט מעמיד מראה בפניה של החברה ההודית, המשתמשת בנשים צעירות, בילדות, שעדיין לא עמדו על דעתן הנשית, מינית, כדי לגונן על עצמן מפני מנצלים, מפני גונבי תמימותן וניצולן הציני לתועלתם ההדוניסטית.
הטכסים ההודים, המים הטהורים, הפרות הלבנות הקדושות, המורה הרוחני, הנרות, הנהר המקודש בוראנסי ושריפת הגוויות, כל אלה לא מצליחים להשכיח מאיתנו, את הבעיות האנושיות האמיתיות, של עוול,עוני, מצוקות קיום, ניצול קטינות, יחס לא אנושי לאלמנות, פרישות שלא מרצון, התעלמות המשפחה ושוביניזם גברי, אופורטוניסטי, לגבי המין היפה.
גנדי הוא הדמות האולטימטיבית, שוחרת האמת והצדק החברתי, האמת על פיו מביאה לאלוהות ולא ההיפך. בסוף הסרט, הילדה שנאנסה והיתה קורבן לניצול מיני, מובאת אל הרכבת בה נוסע גנדי המשוחרר מידי הבריטים. הוא ישא עליה את חסותו ומשנתו הרוחנית, פניה לחופש, היא נצלה מגזר דינה לבלות את שארית ימיה באשרם, היא יכולה כעת לחזור למשפחתה, היא יכולה לצפות לעתיד טוב יותר, המבטיח את קיומה הפיזי והנפשי מתוך חרות וכבוד.
