בני סלע ממשיך להתל במשטרת ישראל, לבזותה ולהשפילה. חתול (אשפתות?) זריז, ערמומי כשועל, ממשיך להתחמק, לשרוד אור יום וחושך לילה, לא מואר בשום פנס. המשטרה, מבוזה ומגוחכת, פועלת כמי שכפאה שד: קריאה של כל אזרח - מתבקשת כאן הקלישאה 'מצורע וזב חוטם' - מזעיק אותה למראה כל תימהוני שנחשד כאנס המבוקש והיא חשה להתייצב. לא די בנוכחות שוטרים אחדים. כאן, במקום שאליו הובהלה, יוקם אוהל חפ"ק. מכאן ייצאו המחפשים ולכאן ישובו, להתרענן, להתעדכן, לרבוץ באפס מעשה, עד אשר יוזעקו למקום אחר, שגם בו תתמקם חוליית הפיקוד הקדמי על שוטריה, על ציודה, על תמיהותיה.
עד שצמרת המשטרה תתעשת ותשכיל לנהל מצוד מושכל, מחושב, מתוכנן, מבוקר, שייעשה בו שימוש באמצעים המתוחכמים השונים העומדים לרשותה ובצוות המוחות המודיעיני המזהיר, שמעניק לה את שירותיו, משול החיפוש אחר האסיר הנמלט למירוץ עכברים שהוזרקו להם סטרואידים אחרי חתול רחוב שועלי.
לפני ימים אחדים שמעתי איש משטרה רם-דרגה, שהתגאה, בשידור חי, ביכולת הארגון שהוא נמנה עם בכיריו למצוא מחט בערמה של מחטים. מחט? קדחת!
אני לא יודע מה מביך ממה: עצם בריחתו מתחת לאפם של שוטרים אחדים שהתרשלו במשמרתם או היתולו בכל המשטרה המחפשת אחריו, אובדת דרך ועצות, דולקת אחר עקבותיו העשויות אוויר, כמגששת באפלה וכתועה בה.
מדי יום אנחנו שומעים וקוראים אותן שלוש מלים - אין קצה חוט. משטרת ישראל, חרף הכשלים הנחשפים בפרשה זו לא יכולה (בעצם כן, עובדה!) להרשות לעצמה להמשיך להיוותר באי-ידיעת דבר אודות בני סלע. אם אין לה קצה חוט, שתתחיל, במחילה מכבודה הרמוס, לחבר ולשזור סיב לסיב, עד שייוצר הקצה החסר של החוט שאינו בנמצא, חוט שממנו אמורה להיטוות הלולאה שאמורה ללכוד את צווארו של האיש אשר ממשיך להתאדות, היה-כלא-היה, ולא להותיר עקבות גם במקומות שבהם מאות חוליגנים, משוגעים ושאר אנשים פגומים מוכנים להישבע ביקר להם מכול שהם ראו אותו זה עתה במו עיניהם.
