מדי שנה שב ונשנה התסריט הידוע מראש. שנת התקציב נפתחת בהבטחה גדולה, נקבעים יעדי תקציב וקווי מדיניות כלכלית אופטימיים. כלל משרדי הממשלה טורחים על בקשת תוספות תקציביות ומבטיחים כי תימלא הארץ ברכה ורפורמות. ההבטחות גוררות הרחבה של הבסיס התקציבי. בתום שנת התקציב הרפורמות מתעמעמות ואט אט מבצבצים להם עודפים בתקציב או בעגה הרשמית - תתי ביצוע בתקציב המדינה.
חלק מחברי המשכן נוטים לראות בתתי ביצוע אילו מרחב לגיטימי להגדלת סעיפי ההוצאה הממשלתית בשנה שלאחר מכן. טרם הלחימה הכאובה באזור הצפון נקבע הגידול בהוצאה התקציבית לכ-1.7%. לאחר סיום לחימה זו, בנוסף לגידול של 1.7% בתקציב, נקבעה תוספת תקציבית, יוצאת דופן, בסך 3.5 מיליארד ש"ח. מטרתה של תוספת חריגה זו היא מימון הלוחמה ושיקום אזור הצפון. מאחר שאין אנו רוצים לחרוג מתוואי הצמיחה המבורך, הרי שתוספת תקציבית מחד, לבטח תמומן על-ידי מקורות אחרים מנגד. שוב, מי שנושא בעול הן השכבות החלשות. (הקפאה נומינלית של קצבאות, דחיית ההסכמים הקואליציוניים עם מפלגות שס והגמלאים וכיוצ"ב).
הסתכלות בנתון המעיד על היקף החוב המוטל על כתפי המגזר הציבורי, ועוד חמור מכך, על הנתון המעיד על תשלומי הריבית הנגזרים ממנו מעלה סימן שאלה ביחס למהלך המובנה כל כך של שמירת תוואי הגידול בהוצאה הציבורית.
חוב ציבורי, באופן משתמע, הנו כלל החובות של המגזר הציבורי (ממשלה, רשויות מקומיות וכיוצ"ב). חוב זה נוצר על-ידי מכירה של אגרות חוב ממשלתיות, קבלת הלוואות מחו"ל וכו'. כל זאת במטרה לממן פעילות ציבורית שתקדם את המשק והחברה בישראל. כאשר למדינה חוב ציבורי גבוה, הרווחה החברתית נפגמת. מתן השירותים על-ידי המגזר הציבורי נדחק על-ידי חלקם הגדול של החזרי החוב (הקרן והריבית) בתקציב (עקרונית, את סכומי הקרן המגיעים לפירעון אפשר למחזר ע"י הנפקת אג"ח חדשות. תשלומי הקרן מוחזרים במידה ורוצים להקטין את תשלומי הריבית). בכדי לשמר את תכונת היחסיות של החוב ביחס להיקף הפעילות הכלכלית של המדינה, נהוג לחשב את גודל החוב כאחוז מן התוצר המקומי הגולמי במדינה (תמ"ג).
יחס חוב תוצר כפי שמוצג במסמכי האוצר מייצג את החוב הציבורי ברוטו, ללא בנק ישראל וכולל הרשויות המקומיות בניכוי חובן לממשלה. בשנת 2007 צפוי החזר החוב של המגזר הציבורי לעמוד על כ-60.115 מיליארד ש"ח, שהם כ-22% מסך תקציב המדינה. בהינתן שהריבית על החוב הציבורי נאמדת בכ-11.5% מסך התקציב האמור, הרי שתשלומי הריבית, לבדם, על החוב הציבורי יעמדו על כ-32 מיליארד ש"ח!!!
לאחר הלחימה בצפון, ייעד משרד האוצר את החוב להגיע לכ-90 אחוזי תוצר. הדרך לממוצע מדינות ה-OECD מסוף 2005, הניצב על 80 אחוזי תוצר, עוד ארוכה. את היחס חוב תוצר ניתן להקטין בשתי דרכים מרכזיות:
א. גידול יחסי, על-ידי יצירת שיעורי צמיחה גבוהים של התוצר. צמיחה מואצת תגדיל את ערך המכנה וכך תקטין את היחס בכללותו.
ב. גידול אבסולוטי, הנוצר כאשר נרשם תת ביצוע בתקציב וסך ההכנסות גדול מההוצאות כפי שנרשמו בתום שנת הכספים. קרי, כאשר נוצר עודף בתקציב. את אותו עודף תקציבי ניתן לתעל להקטנת החוב הציבורי ובאופן משתמע להקטנת היחס חוב תוצר.
מעשית, הקטנת החוב הציבורי, המלווה בהקטנת תשלומי הריבית ובמקביל בהקטנת היקף המיסוי, תפנה משאבים למגזר העסקי ובכך תעודד צמיחה ותעסוקה. כמו כן, תוביל הפחתה זו לירידת הריבית בטווח הארוך, לשיפור בדירוג האשראי של ישראל וכמובן להוזלת עלות המימון הממשלתי.
האם מהלך הקטנת החוב הציבורי נכון באופן גורף? התשובה שלילית. כאשר המשק מצוי במיתון על הממשלה לבחור באפיק של הגדלת חלקה בפעילות הכלכלית של המשק. הגדלת סעיפי ההוצאה הציבורית תגדיל את צד הביקושים וכך תעודד את המשק לצאת מהמיתון הכלכלי בו הוא שרוי. אלא שכעת אין המשק הישראלי מצוי במיתון ותוואי הצמיחה שבו אנו מצויים אינו מצריך הגדלה של סעיפי ההוצאה הממשלתית, גם לא כאשר מדובר ב-1.7% בלבד. כמשתמע מן האמור לעיל, הקטנת החוב, כאלטרנטיבה, היתה מפנה משאבים בהיקפים הרבה יותר גדולים.