עו"ד גליה סלבצקי הייתה מנהלת בכירה "בסניף" הסנגוריה הציבורית בחיפה. אישה רבת כוח, קשרים, קומבינות ופוליטיקות משפטיות. במיוחד בכל הקשור לאירועים פליליים, מסחריים ואחרים בצפון.
סלבצקי מרוויחה עשרות אלפי שקלים בחודש. כסף טוב שאת חלקו היא יכולה בלי שום בעיה לשלם לעורכי דין טובים, כדי שאלה יוציאו אותה מהבוץ אליו הכניסה עצמה. אבל כשיש חברים לא צריך כסף. ביומיים הראשונים אחרי התפוצצות הפרשה יוצגה המנהלת לשעבר של הסנגוריה הציבורית בחיפה, איך לא, על-ידי עורכי דין שהיו כפופים למרותה והוראותיה במשך שמונה שנים שבהן כיהנה כמנהלת הישירה שלהם. מדובר בשלוש עורכות דין: שרית גולן, אורנה אליגון-דר וסימי פלג. המדובר בעובדות מדינה שאמורות לייצג עבריינים וסתם אנשים שאין בידם לשלם שכר טירחה גבוה לעורכי דין. לשם כך הוקם, בין השאר, המוסד שנקרא: "הסנגוריה הציבורית". אבל כשהקומבינה והקשרים האישיים עובדים, הם עובדים עד הסוף.
ידוע זה מכבר, כי ישנם בתי משפט בישראל אשר מעלימים עין מתופעות בלתי ראויות הנובעות מקשרים מקצועיים אישיים והחבריים שקיימים במערכות הללו. המחוקק ביקש למנוע תופעות חריגות. כך למשל, לא ניתן לבן או בת זוג וכן לבני משפחתו של שופט/ת שפעילים כעורכי דין להופיע בפני אותו שופט. ואולם, המחוקק לא אסר הופעה בפני החברים של השופט...
עו"ד טלבסקי פנתה באמצעות עורכת דינה אורנה אליגון-דר לבית המשפט בחיפה. היא טענה, בין השאר, כי היא ואחותה עפרה אופנהיים, שנחקרו בפרשה, מבקשות את מתן הצו מאחר שנזק חמור עלול להיגרם מהפרסום. לדבריה, אין כל טענה לגבי חשד הנוגע לתפקידיהם הציבוריים של הנוגעים בדבר. מדובר על חשדות בעניינים פרטיים בלבד.
לו ידעה גליה סלבצקי כי ישנה בעיה אתית לפנייה מעין זו לבית משפט שבו היא הופיעה ותיפקדה כסנגורית ציבורית, וכי חברהּ לשעבר מכהן בבית משפט זה כשופט, מדוע החליטה בכל זאת לפנות לשם ולבקש מהם ולא מבית משפט אחר את צו האיסור פרסום.
השאלה קשה, במיוחד מאחר שמדובר בסנגורית הראשית של חיפה, אשר חשודה בעבירה פלילית ובהטרדתו של שופט בית משפט השלום בחיפה, עודד גרשון, איתו היה לה קשר רומנטי ארוך והסתיים בקול תרועה רמה וצורמת.
מי שכנראה העלים את עיניו מהעבדות הללו הוא שופט המעצרים החיפאי, אבי הבר. ייאמר מיד: איש לא יחשוב על כך שאולי ישנה כאן, חלילה, מגמה מסוכנת של קשרים אישיים בתוך המערכת המשפטית בכלל ובבית משפט השלום בחיפה, בפרט. מה שמטריד הוא: השופט הבר - אליו פנו עורכי דינה "המתנדבות" של הסנגורית הבכירה, ושככל הנראה גם מולו היא הופיעה מספר פעמים בתוקף תפקידה הקודם, הוציא למרות זאת צו איסור פרסום במעמד צד אחד, לבקשתן, על-אף שידע כי קיימת בעייתיות בניהול תיק מסוג זה בין כותלי בית המשפט שבו, בין השאר, מכהן "חבירו" הנפגע, כבוד השופט גרשון.
וכי מה חשב לעצמו השופט הבר? שעניין זה ייעלם מעיניהם הפקוחות של עיתונאים ואנשי משפט? כנראה שלא כך הוא! מה שמטריד יותר הוא שככל הנראה מדובר בנורמה שכפי הנראה מושרשת בבתי המשפט שלנו, שופטים מרשים לעצמם לעשות הכול כדי לעזור לחברים (או לפגוע בהם!).
כך או כך: בעקבות לחץ שהפעילה התקשורת פסל עצמו מאוחר יותר (ואולי מאוחר בכלל?!) אותו שופט, אבי הבר, והעביר את ההכרעה לפתחה של כבוד נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש.
ביום חמישי שעבר הורתה הנשיאה להעביר את הדיון בעניין צו האיסור פרסום בפרשה לדיון בבית משפט השלום בתל אביב, אך ראה זה פלא: הנהלת בתי המשפט - במקרה זה בתי המשפט בתל אביב - לקחו לעצמם מספיק זמן כדי לבחון היטב את הסוגיה המונחת לפתחם (בינתיים אולי התקשורת תתעסק בסוגיות אחרות ותשכח מהפרשה האינטימית הזו). כבוד השופט התל אביבי, דורון אביחי, קיבל ביום שני האחרון את טיעוני התקשורת והסיר את צו איסור הפרסום.
וכאן נשאלת השאלה: האם לא פשוט יותר היה מלכתחילה לו היה שופט השלום החיפאי, אבי הבר, מעביר את הסוגיה להכרעה והנחייה לפתחה של לשכת נשיאת בית המשפט העליון, ובכך אולי היה חוסך את הבושות והשאלות הרבות העולות בעניין זה? לשופט הבר ולמערכת בתי המשפט בישראל הפתרונים.
