פגז תועה שנורה בידי צה"ל ב-8 בנובמבר במהלך פעילות שוטפת לסיכול ירי רקטות קסאם מן הרצועה לנגב המערבי, גרם להרג עשרים ושלושה תושבי בית-חנון. האסון, שהמחיש את מצוקת החיים ברצועת עזה בצל הסלמה מתמדת בעימות, דרבן את חידוש המגעים בין ראש הממשלה איסמעיל הנייה והנשיא מחמוד עבאס בדבר עקרונות לממשלת אחדות.
לאחר מספר שבועות של שיחות נותרו בעינם חילוקי הדעות העקרוניים בין הצדדים לגבי נושאים מדיניים וחלוקת סמכויות. אך במקביל עלתה הדחיפות של הסרת הלחץ הצבאי הישראלי ואף האפילה על הצורך שהנחה את הניסיונות לגבש הסכמה לגבי ממשלת אחדות - הסרת החרם הכלכלי מעל הרשות. הפתח, החמאס ופלגים נוספים הסכימו על הפסקת הירי לעבר ישראל. עבאס הודיע לישראל שהפלגים הסכימו לחדול מירי הרקטות מן הרצועה לנגב, מפיגועי התאבדות, ומחפירת המנהרות המשמשות להברחת אמצעי לחימה לרצועה. ישראל הגיבה בהפסקת הפעילות הצבאית ברצועה ובהוצאת הכוחות מהאזור. הפסקת האש נכנסה לתוקף ב-26 בנובמבר.
ההסכמה הבין-ארגונית בדבר הפסקת האש, ובעקבותיה הנכונות הישראלית להפסיק את הפעילות הצבאית ברצועה, משנה את הדינאמיקה הישראלית פלשתינית לאחר חודשים של הסלמה מתמדת בעימות. התפתחות זו גם מחזקת את מעמדו הייצוגי של הנשיא עבאס הן בזירה הפלשתינית והן בראייה ישראלית. עם זאת, בכך לא יהיה די על-מנת לתמוך בהפסקת אש שתאריך ימים ותתמסד.
ההבנות העקרוניות שהושגו בין ישראל לבין עבאס, ובין עבאס לבין יתר הפלגים בשטחים, לא יתורגמו מיידית לרגיעה מוחלטת. ההסכמה הבין-ארגונית גובשה ללא זיקה מחייבת לכינון עתידי של ממשלת אחדות, ובמידה רבה כדי למנוע מן היריבות בין הפתח והחמאס לסכל אפשרות לרגיעה - שני המחנות נזקקו לה לאחר חודשים של עימות. אך הניסיון לעקוף את חילוקי הדעות העקרוניים עלול להתחוור כמקור חולשתה העיקרי של הפסקת האש. אי-ההסכמה לגבי חלוקת סמכויות, ובפרט לגבי השליטה במשרד הפנים על מנגנוני הביטחון המסונפים לו, תקשה ורב הסיכוי שאף תכשיל את אכיפת הרגיעה על כלל הפלגים בשטחים.
ישראל וארה"ב דבקות בנשיא עבאס כשותף ביטחוני ומדיני. ואולם, המשך מדיניות ההפרדה בין המחנות המובילים בשטחים תכרסם באפשרות, הבעייתית ממילא, לבנות בשטחים גורם מרכזי שיסייע משמעותית בשמירה על רגיעה. הזרמת אמצעי הלחימה לכוחות הפתח, למשל, עלולה להפיח בקרבם תקווה להכרעה צבאית במאבק הבין-ארגוני. בהיעדר רגיעה פנים-פלשתינית לא תתאפשר רגיעה ישראלית-פלשתינית.
כמו כן, המשך ההתמודדות הבין-ארגונית תחסום את הדרך להקמת ממשלת אחדות ותפוגג כל סיכוי שגם אם תיכון היא תתפנה לשיקום אזרחי, שהוא תנאי לרגיעה. אמנם, עבאס הצליח לגבש הסכמה בין-ארגונית להפסקת אש, לפחות להלכה. אך יכולתו לאכוף את מימושה של מדיניות כלשהי על כלל הגורמים הפעילים בשטחים, ובכללם פלגים המזוהים עם הפתח, מוגבלת בעליל.
יתר על כן, תהליך התפוררות המסגרות המוסדיות בשטחים, שהוא מובחן במיוחד במקרה הפתח, לא פסח גם על החמאס. התרופפות השליטה בגורמי שטח תערים קשיים על אכיפת הרגיעה גם יעלה בידי הצדדים לגבש הסכמה פורמאלית לגבי חלוקת סמכויות ומשאבי עוצמה.
ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט הכריז כי ישראל תגלה איפוק "כדי לתת הזדמנות של ממש להפסקת האש". אך ריסון לא יאריך ימים לנוכח הפרות חוזרות של הפסקת האש, ואלה כפי הנראה בלתי נמנעות. עצירת ההזרמה של אמצעי הלחימה לשטחים היא תנאי הכרחי למניעת התאוששות ובניין כוח מוגבר מהגורמים הלוחמניים בשטחים, ובראשם החמאס לקראת סבב נוסף של העימות. אך זו תהיה משימה בלתי אפשרית - בוודאי בטווח הקצר ובמידה שתמנע אפשרות שתתפרש בישראל כהפרה של הפסקת האש.
כדי למנוע התגרות וגרירת ישראל לתגובה שתחדש את מעגל האלימות, וכן כדי לבלום את היווצרותם של איומים עתידיים, יש לשאוף לעגן את הפסקת האש במסגרת בינלאומית מחויבת ומחייבת. אפשר שפעילות מצרית נחרצת יותר מאשר עד כה תסייע לבלום את הזרמת אמצעי הלחימה לרצועה. ייתכן גם שהתייצבות כוח רב-לאומי על גבול הרצועה תסייע לסכל הפרות של הפסקת האש.
כמו כן, מערך של תמריצים מצידה של ישראל, יועיל אולי לאזן ולצמצם את התמיכה הציבורית בשטחים באותם גורמים שיחתרו להשיב את ישראל והפלשתינים למעגל האלימות. על הרפיית הלחץ הצבאי להיות מלווה בהסרה של המצור הכלכלי ובמחוות נוספות, ובראשן שחרור אסירים. מחוות אלו, לצד מחוות פלשתיניות ובראשן שחרור החייל החטוף גלעד שליט והקפדה על הרגיעה הביטחונית, ימחישו את הכוונה ההדדית לשנות כיוון. עדיין, מערכות ותמריצים אלה, שיגבו את ההחלטה העקרונית בדבר הפסקת אש, לא יתגבשו בטרם יתרחשו אירועים שיבשרו את קריסתה של הרגיעה.
ישראל נמצאת למעשה לבדה בזירה הצבאית מול הגורמים הלוחמניים בשטחים. מצרים מבצעת צעדים מוגבלים שתכליתם לבלום את הברחת אמצעי הלחימה לרצועת עזה. ארצות הברית, מצידה, פועלת לחיזוק יכולותיו הצבאיות של הפתח כדי לייצר משקל נגד לחמאס. אך עד כה לא היה בכל אלה כדי לבלום את מגמת ההסלמה. הפעלת לחץ צבאי על הרשות, אם וכאשר תישבר הפסקת האש, תגביל אומנם את יכולותיהם המבצעיות המיידיות של גורמים לוחמניים, אך לא תועיל לצמצם מוטיבציות לפעולה.
קרוב לוודאי שההיפך הוא הנכון. הכבדה נוספת של הלחץ הצבאי אף תאיץ את התפוררותה של המערכת האזרחית והמוסדית הפלשתינית, ובוודאי שלא תניע התמתנות מדינית בחמאס או ביתר הפלגים המעורבים במאבק בישראל. ולנוכח התרופפות החרם נגד הרשות, נראה שלא ירחק היום שבו תימצא ישראל מבודדת במערכה גם בזירה המדינית-כלכלית.
