באופן מפתיע למדי חרז חוט אחד שורה של נושאים על-סדר היום של השבוע שחלף: שמירת/חילול שבת. השאלה אם אל על תיכנע ללחצי החרדים עשויה
להתברר בקרוב, אך עד אז כדאי לעמוד על נקודה במאבק שבין חברת התעופה הלאומית לציבור שומרי השבת. לא לחינם השתמשתי במינוח "תיכנע" ולא "תלך לקראת". אחרי כיפוף ידיים בין שני הצדדים ויחסי האי-אמון, הרי שכל הסכמה של "אל על" למסור לידי רבנים את הסמכות להחליט אלו טיסות יותר להטיס בשבת יהוו כניעה, משום שיש בכך ניגוד לעמדתה המקורית של החברה, ששללה כל התערבות. זהו כיפוף ידיים בו מן העבר האחד מאיימים החרדים בחרם ומן העבר השני מאיימת אל על, אם כי לא באופן רשמי, בהתרת כל רסן והפעלת טיסות בשבת.
המאבק נגד "אל על" אינו מוצדק דיו עד כדי הטלת חרם. שהרי מה שונה "אל על" מחברת חשמל המייצרת חשמל ומשנעת מטענים חורגים בשבת, מאגד המפעילה קווים גם בשבת, מרכבת ישראל שעושה עבודות תשתית בשבת, ומחברות אחרות, שעליהן לא מטילים החרדים חרמות. נראה כי יותר מאשר מאבק על קדושת השבת יש כאן מאבק על כבוד הציבור החרדי האבוד ורמיסתו היומיומית על-ידי התקשורת והמדינה (הנושא מוכר ואין כאן המקום להאריך). בקרב החרדים קיים צורך לקום ולומר: תרצו או לא, אנחנו כאן, והיינו כאן הרבה לפני שבאתם. אומנם כעת אנו מיעוט (זמני), אבל אין זה אומר שצריך לצפצף על מה שאנחנו אומרים.
כך או כך, לכל הסכסוכים המיותרים הללו יש פיתרון, והוא: דרך ארץ וכבוד הדדי. גם החרדים מסכימים כי אין איסור מיוחד לנסוע בשבת דווקא בסמוך לשכונות חרדיות, אם כן למה מפגינים רק אז? כי מי שנסע ליד הריכוזים החרדיים אמר בעצם: אתם לא קיימים עבורי. אעשה מה שנוח לי, כי ככה נוח לי, ורגשותיכם הפגועים למראה אי שמירת השבת שלי הינם בעייתכם בלבד, ואינם מענייני.
שלא כבעבר, "אל על" כיום היא חברה פרטית, שההחלטות בה נגזרות בעיקר משיקולים עסקיים ופחות משיקולים ערכיים (אם בכלל). טוב היה עושה הציבור החרדי אם היה מרכז את הכוחות במאבק היותר משמעותי בנושא השבת, שעניינו הקפדה על שמירת שבת בכל הגופים הממשלתיים-ציבוריים, באופן שישמור על ציביון מדינת ישראל כמדינה יהודית. על גופים אלו, והאישים המייצגים אותם, לשמור שבת בפרהסיא הציבורית. כך נהג ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, שבאחד מימי שישי סיים פגישה דיפלומטית בוושינגטון ממש סמוך לכניסת השבת. כאשר יצא צבאו עליו העיתונאים, ורבין, שכידוע לא היה דתי, סירב להתראיין משום ששבת כבר נכנסה. לאחר שחמקו רבין ופמליתו מעין המצלמות, התבקש על-ידי הנלווים אליו להיכנס אל רכב השרד ולנסוע אל בית המלון בו שכן. יצחק רבין מיאן בכל תוקף למרות שהמקום היה רחוק. במשך שעה ארוכה צעד כשהוא מלווה במאבטחיו עד לבית המלון, ובלבד שלא לחלל שבת בנסיעה. היה זה יום גשום, ולרבין היתה מטריה. סביר להניח, כי לו היה יודע כי גם השימוש במטריה אסור בשבת, היה מוותר גם עליה וצועד אל בית המלון, רטוב.
אבל הדור הולך ופוחת, ומה שבעיני דור הנפילים נחשב כערך, הופך לנטל בידי ה"הנהגה" החלולה כיום. בליל שבת נלכד האנס הנמלט בני סלע, ובמקום להתכבד בביתם ולהרכין ראש על הבושה שבעצם בריחתו, כינסה צמרת המשטרה מסיבת עיתונאים מיוחדת בעיצומה של השבת, כדי לבשר על גודל ההישג משל היה זה ניצחון בקשות שבמלחמות ישראל. על הכל ניצחו השר לביטחון פנים דיכטר וראש הממשלה אומרט. במקום להתאפק קצת ולהמתין למוצאי שבת, לקחו האנשים הריקניים הללו ערך לאומי, שמלווה את העם הזה במשך אלפי שנים, והיו חייבים ממש להוציא את כל ההודעות והברכות [כך נהג גם הרמטכ"ל חלוץ, שכינס בעיצומה של שבת מסיבות עיתונאים בתקופת המלחמה. אולי חשב שבשביל "פעילות מיקרופונית מבצעית" שכזו, השבת יכולה להידחות]. "המטען החורג" בני סלע הועבר תחת חילול שבת המוני אחר ביזוי לתל אביב.
אז מה בעצם גורם להם לוותר על ערך בשביל איזו מסיבת עיתונאים מיותרת? האם הדאגה לשלום הציבור או לחופש המידע היא שמנחה אותם, או שמא, כמו בכל התנהלות פרשת בני סלע, מאבקי יוקרה וכבוד של רדיפה אחרי הרייטינג. סיפור הלכידה, מבחינת המשטרה, אינו דרמה. אסיר נמלט. חיפשו וחיפשו ובסופו של דבר סיור תפס אותו. ביג דיל. אלא מה - התקשורת עושה מזה דרמה, ואם אני כשוטר, כשר או כראש ממשלה יכול לתפוס טרמפ על הדרמה, ולייצר אותה ברברבנות בפני המצלמות המחמיאות, גם שבת לא תוכל לעצור אותי. כאשר המניעים של העומדים בראש הפירמידה מוּנָעים משיקולים נבובים של צבירת כוח ופרסום, אני כאזרח מפחד. חושש לשלומי במדינה שאלו הם ראשיה, וממש לא מתפלא אל מול גל הפשע שאחז בנו. הצהרות והבטחות מצטלמות יפה בעיני התקשורת, אך כאשר מגיעים הדברים לכלל מעשה בשטח, מתגלה הישראבלוף. העם שבע כבר מזמן בהצהרות, ומספרם הפוחת והולך של המצביעים הנותנים אמון בדמוקרטיה הישראלית רק הולך ומעיד על גודל השבר.
משב רוח מרענן היה השבוע דווקא מלשכתו של שר התשתיות הלאומיות. במשרדו של השר בן-אליעזר התקבלה
החלטה היסטורית, ההופכת את משק החשמל ליהודי יותר: כל תהליכי ייצור החשמל בהם נדרש מגע יד אדם יתבצעו בידי גויים. השאלה הכבדה היא מדוע להחלטה שכזו נדרשו עשרות שנים עד לביצועה. כל נושא הייצוגיות בשבת, הווי אומר: התנהגות אישי הציבור בשבת ואי פעילות של מוסדות ממשלתיים/ציבור בשבת, צריכים להיות מעוגנים בחקיקה. חברי כנסת דתיים, המהווים כיום כרבע מן הכנסת, מפחדים לעגן את השבת בחוק, ומסתפקים בשליחת מכתבים או איומים למחללי השבת. כך למשל, גם כן השבוע, שלח חבר הכנסת רביץ
מכתב תוכחה לנגיד בנק ישראל פישר, על חילול שבת שאולי ביצע. "או שלא ידעת שהנוהג הזה קיים במדינה (אמנם נפרץ מפעם לפעם). או שמרוב צניעותך לא ייחסת לעצמך חשיבות כמייצג את המדינה ושכללים אלו חלים עליך", עקץ חבר הכנסת מסיעת יהדות התורה והשבת. אני מדבר על חקיקה בנוסח "חוק השבת" שהוצע ונמשך לאחרונה, בשינויים שיהיו מקובלים גם על חברי הכנסת הדתיים, כפי
שהציע הרב רוזן. אבל לכו תדעו, אולי חקיקה בנושא תותיר את הח"כים הדתיים מובטלים.
השבוע נהניתי למקרא
פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שמִיצב את השבת על-סדר היום הציבורי, וקבע כי גם לקיבוצים אסור לעבוד בשבת. הנשיא סטיב אדלר, סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין והשופט עמירם רבינוביץ לא חששו מהביקורת. הם נימקו את הכרעתם בתכליות הסוציאליות והיהודיות של החוק, וציטטו מדבריהם של גדולי האומה, בהם המשורר חיים נחמן ביאליק, שכתב את הדברים הנוקבים: "השבת היא היצירה הגאונית ביותר של הרוח העברית, וכל הפוגע בה כפוגע בבבת העין של האומה".
עם פסק דין שכזה יש במדינה היהודית היחידה על פני תבל תקווה לשמירת ערך השבת. סלע קיומנו.
