ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט, מתבקש לפנות את תפקידו ולהכיר בכך שהוא מנסה ללכת בנעליים הגדולות במידה אחת לפחות מיכולתו.
אהוד אולמרט, כדוגמא, הגיע להערכתי לדרגת אי ההצלחה. עיקרון ידוע בניהול. יתכן שהיה בעל יכולת לנהל את עיריית ירושלים. אפשר שניחן בתכונות שאפשרו לו לנהל משרד ממשלתי (לא אוצר, או ביטחון). בתנאים שהשתנו באופן דראסטי ביולי 2006, הוא אינו יכול לתפקד כראש ממשלה, גם אם ירצה בכך בכל מאודו.
התפקיד נחת עליו ועלינו בהפתעה גמורה. על ראש הממשלה הקודם סמך רוב ברור של הציבור. אני משוכנע שהוא לא היה נקלע למצב כזה בו ישראל פותחת במלחמה עם צוות תיאורטי, כל שדרת הפיקוד - משר הביטחון ועד למפקדי האוגדות בצפון וחלק מהחטיבות, שאינו יודע להתאים את יכולתו הידועה של צה"ל מול יכולות האויב.
ראש הממשלה הנוכחי, אהוד אולמרט, הוא להערכתי לא יותר מביורוקרט מוכשר. הוא איננו מנהיג. אין לו חזון ואין לו יכולת להפיק לקחים ולשנות כיוון בזמן אמיתי. הוא יכול לסייע למנהיג אך לא לקחת את המושכות ממנו. זה גדול עליו.
כוחו במניפולציות מאחורי הקלעים ובנאומים חסרי יכולת ביצוע. אם תשוו בין הדברים שאהוד אולמרט הצהיר עליהם בתחילת המלחמה לבין המסתמן בשטח כעת (שחרור השבויים בתמורה ל... השגת מטרות המלחמה בלבנון, ביטול תוכנית ההתכנסות או אי פינוי ישובים נוספים ומסירת שטחים לפלשתינים ועוד), תבחינו שאין לצפות להרבה. הבעיה שלו נעוצה גם ביכולת הביצוע. הצהרות ישנן, אך הן תלושות לחלוטין מהמתרחש בשטח. לדעתי, האיש לא יודע "לקרוא את המפה".
דבר דומה התרחש בשדה בוקר. ראש הממשלה נשא נאום נמרץ והחלטי. אך לא היה קשר בין ההצעות שמרכיבות את הצעת השלום שלו לבין המציאות בשטח. מקבלי ההחלטות בצד הפלשתיני, וזה אינו אבו מאזן ומעולם לא היה, לא חולמים להיעתר לפנייתו. אולמרט גם לא ניסה לבדוק זאת מראש. לדידם של מנהיגי החמאס, פנייתו של אולמרט מאמתת הערכה כי המנהיגות הישראלית סובלת מחולשה גדולה כתוצאה מקרב ההתשה הממושך שמנהל החמאס והג'יהאד האיסלאמי מול צה"ל ברצועת עזה.
כל מה שעושה ראש הממשלה - ולצידו עמיתיו לכישלון: שר הביטחון והרמטכ"ל - זה להרוויח זמן ולקוות שמשהו בלתי צפוי יקרה ליריב.
כדי להימנע מאשליות ולהוריד את גובה הציפיות שלנו מראש הממשלה אולמרט, שאלו את עצמכם שלוש שאלות:
1. האם זה נכון שבכסף האירני שזורם באין מפריע לרצועת עזה, מתחמש החמאס בצורה מסודרת במטרה להסלים את המלחמה בחודשים הקרובים? האם זה נכון שקצינים סוריים מצויים ברצועה ומאמנים בצורה מסודרת את החמאס? האם זה נכון שבעוד זמן קצר, במונחים של שבועות, ישגר החמאס טילים שיגיעו הרבה מעבר לעוטף עזה ואשקלון? האם זה נכון שאין לצה"ל תשובה צבאית, מאושרת ע"י הדרג המדיני (אולמרט ופרץ), לאיום הנוכחי?
2. האם זה נכון שהאמצעי למיגון טנק או רכב משוריין אחר ("מעיל רוח") טרם הורכב על רוב כלי הרכב המשוריינים של צה"ל שמפטרלים ברצועה, ולא רחוק היום בו נשמע, לתדהמתנו, כי טנק של צה"ל נפגע מטיל כדוגמת מלחמת לבנון ה-2?
האם זה נכון כי אמצעי ההגנה נגד קטיושות וקסאמים ("נאוטילוס" הישראלי או "סקאי גארד" האמריקני), בהנחה שתתקבל בממשלת ישראל החלטה חיובית לגביהם, יהיו מבצעיים רק בעוד שנתיים? ועד אז - נהיה חשופים לחלוטין?
3. האם זה נכון שעל-מנת להשיג הישג קצר טווח, מוכן הדרג המדיני, בניגוד מוחלט לקביעתו של אולמרט בתחילת המלחמה (אז דרש ראש הממשלה לשחרר ללא תנאי את החטופים), לשחרר מספר גדול של מחבלים, כולל כאלה שנשפטו על תכנון וביצוע מעשי הרג ורצח בישראל? מספר גדול פירושו 1,300 אסירים, לפי רשימה שמית שמכתיב החמאס, תמורת גלעד שליט?
האם זה נכון שבאופן מקביל, יסכים הדרג המדיני (אולמרט ופרץ) לשחרר מספר דומה של אסירים עבור כל אחד משני החטופים בגזרת לבנון, ללא קשר עם החלטת מועצת הביטחון 1701?
אם כך הדבר, מה יאמר הדרג המדיני להורי ההרוגים והפצועים הרבים שגרמו אותם אסירים עם "דם על הידיים"? מה יאמר הדרג המדיני לכוחות הביטחון שסיכנו את נפשם, ולעיתים גם ספגו אבדות, כדי לעצור את אותם אסירים? ומה יקרה באירוע החטיפה הבא שיתרחש בישראל או בחו"ל?
שלוש השאלות, והן רק בתחום הביטחוני, מראות בבירור כי ציבור המצביעים עשה טעות קשה בבחירות האחרונות. בבחירות הבאות, המצביעים לבטח יתקנו זאת.
אבל, מי יודע מתי הבחירות תתרחשנה. לזמן החולף ישנה משמעות קריטית. ובינתיים, האזרחים במדינת ישראל, תחת הנהגתו של אהוד אולמרט ועמיתיו: עמיר פרץ ודן חלוץ, מצויים במצב מסוכן למדי. במקום להיערך בכל אמצעי מנהיגותי, שקיים בשפע במדינה, מאפשרים רוב האזרחים, בלית ברירה, לדרג המדיני והצבאי "למשוך זמן", להחליט בקצב של צב, ולהמתין לאסון הבלתי נמנע ההולך ומתקרב.
מעניין מי יצליח ראשון לגרום לדרג המדיני שלו להתפטר? האם חסן נסראללה ומישל אעון יצליחו לעשות זאת בלבנון לממשלת סניורה שהם חפצים בסילוקה, מסיבות עוינות לישראל, או שאזרחי ישראל יצליחו לשדרג את המחאה שנוצרה נגד הדרג הצבאי והמדיני בתום המלחמה ועד כה לא הצליחה להגיע לרמה הקריטית.
אני מפנה קריאת יחיד תקיפה לשלישיה המקודשת שלנו: אהוד אולמרט, עמיר פרץ, ודן חלוץ. גלו אחריות ציבורית. קבלו את העובדה שנחלתם כישלון במלחמת לבנון בכל התחומים. פנו את תפקידכם הנוכחי ועברו למלא תפקיד אחר. תנו לאנשים מתאימים להנהיג את השינויים הרבים מאד שיש לבצע על-מנת למנוע פגיעה קשה מאזרחי המדינה במלחמה הבאה.
