עובר עלינו גל של חוסר אונים: חוטפים לנו חיילים, ואין לאל ידינו להחזירם. צה"ל מודה, שאין לו דרך להפסיק את הקסאמים. אחרי חודש של לחימה, החיזבללה עדיין שיתק את הצפון. בני סלע שם לצחוק את המשטרה. מנשיא המדינה ומטה הציבור חווה פיחות נורא אצל נבחריו. כנסת, פרקליטות ובתי משפט, בנק ישראל, תקשורת - חסרי אונים לנקות כבוד מוכתם וביטחון מעורער. והם בעצמם במושכים אותנו כלפי מטה.
על הרקע המדכא הזה פורסמו במעריב נתוני סקר בין יהודי ישראל בנושא קיומי, שאין שני לו לבחון את מידת השייכות והדבקות לארץ - הסכנה הגרעינית האירנית.
גישתו הכללית של הציבור פסימית: 79% (לעומת 18%) סבורים, שהאירנים ישיגו את הפצצה; 53% (לעומת 44%) אינם מאמינים בכוחה של ישראל לעצור את הסכנה; רוב גדול (75:24) אינו סומך בנידון על "העולם"; 66% (לעומת 32%) סבורים שאירן תשתמש בפצצה בפועל כדי להשמיד את ישראל. ואם לא די בחזות הקשה הזאת - ל-64% מן האוכלוסיה (לעומת 35% בלבד) אין כל אמון ביכולת ההנהגה המדינית "להתמודד עם בעיות הביטחון".
כאשר זה מצב הרוח, היה ניתן לצפות שרוב גדול ישיב בחיוב על השאלה המסכמת: "אם אירן תצליח להגיע ליכולת גרעינית צבאית, האם תשקול לעזוב את הארץ?", אולם כאן הציבור הפתיע. לא פחות מ-70% (!)השיבו "אשאר בארץ בכל מקרה". אשר ליתר, רק 7% "עשויים לעזוב", ו-20% אמרו "אשקול לעזוב, אך כנראה אשאר".
מה נאמר? אם זה המוראל וזו מידת הפטריוטיות בחברתנו, אנחנו כנראה איננו גרועים כ"כ.
ואם תוחלת החיים אצלנו היא מן הגבוהות בעולם, לא ייתכן שהחיים בארץ רעים. ואם אחרי מלחמה, כלכלתנו זינקה ולא ניזוקה, תיפקודנו הכולל הוא כנראה פחות שלומיאלי מכפי שאנחנו מדמים. ואם אחרי ריכוך ארטילרי צפוף בתקשורת, עדיין רוב גדול אינו נרתע מאיומי המלחמה של אסד ומסרב להיפרד מן הגולן - גם אהבת המולדת היא עדיין בסדר.
כסטודנט עסקתי ב"שורת המתנדבים" במלחמה בשחיתות, ואכן כבר בימים ההם היה במה להלחם. אולם היתה זאת "ציפ" אשתי, שהחזירה אותי לפרופורציות. גרנו בשיכון עתיר דירות, והיא ביקשה לדעת, אם השכן ממול אדם הגון. איזו שאלה? השבתי. והשכן למטה? בסדר גמור! וכך העבירה אותי שכן אחר שכן, ומבין כולם מצאנו אולי אחד שניתן להגיד עליו מילה רעה.
אני מציע לכל מי שתוקפת אותו בימים אלה מרה שחורה - ובצדק - שיחזור על התרגיל ויתעודד, מפני שבסך-הכל טוב לנו בארץ, ובתוך עמנו, על אף הכל.
המסקנה אינה, כמובן, לחדול מלרדוף את המושחתים או למתן את הביקורת נגד ניצול לרעה, אי-יושר, הפקרות ורשלנות. כוונתי לגבול הדק והעדין שבין ביקורת - לביזוי, בין הסקת מסקנות - להלקאה עצמית.
אין הצדקה שנזלזל בעצמנו, ואפילו לא במערכות הנתונות היום לאש צולבת, גם לא כשמשווים אותן לארצות הקרויות "מתוקנות", שנראות כ"כ טוב רק מרחוק.
היהודים נוטים לשינאה עצמית ולדימוי עצמי נמוך, אבל הלוך רוח זה הוא בעצמו פגם נפשי. אין צורך שנמאיס על עצמנו את חיינו בארץ ישראל, ואסור לנו לאבד את האמונה בעצמנו.
מלאכתנו רק בראשיתה.
