העימות בין החמאס ל'פתח' על השלטון חורג מגבולות של מאבק מקומי בין כוחות פוליטיים יריבים. הגם שלארגון ה'פתח' תפיסה דומה באשר לדרך פתרון הסכסוך הישראלי פלשתיני (יישום שיבת הפליטים שמשמעותה חורבן מדינת ישראל כמדינה יהודית), הוא מייצג דרך פוליטית אחרת, הנכונה לשתף פעולה עם הקהילה הבינלאומית, ובעיקר אינו חלק מהמהפכה האיסלאמית העולמית אותה מובילה תנועת האחים המוסלמים, שהחמאס חלק אינטגראלי וחשוב בה.
האחדות הפלשתינית נשמרה כעיקרון מאחד ועליון כל עוד שלטה ישראל צבאית ברצועת עזה. בלחימה נטלו חלק שכם ליד שכם פעילים מארגוני טרור שונים, שיתוף הפעולה הצבאי היה הדוק ביותר וכך גם ההסתייעות ההדדית בנשק ובמידע. ההינתקות החד-צדדית מרצועת עזה סימנה את יריית הזינוק לקרב הגדול על השלטון הפלשתיני ברצועת עזה ובגדה המערבית ומעבר לכך, על "הפרס הגדול" - הייצוג הבלעדי של העם הפלשתיני בפלשתין ובפזורה.
לשני הצדדים אין עניין בעימות חזיתי כולל ונהיר לה, כי במאזן הכוחות הנוכחי יקשה על צד כלשהו להשיג הכרעה מהירה וב"מחיר נמוך". בשטחים הפלשתינים לא קיימים מעוזים בלעדיים של ה'פתח' והחמאס. התמיכה בארגונים היריבים נחלקת לעיתים בתוך המשפחה הגרעינית ובחמולה. אומנם לחמאס כוח עדיף ברצועת עזה ונשק רב, אך אין לזלזל בתשתית הצבאית העומדת לרשות מנגנוני הביטחון הנאמנים לאבו מאזן ושל גדודי חללי אל-אקצה הזרוע הצבאית של ה'פתח'. בשונה מרצועת עזה, בגדה המערבית ה'פתח' זוכה מסורתית ליתרון משמעותי, על אף ההישגים האלקטוראליים של החמאס, והארגון "נשכר" גם מפעילות הסיכול הישראלית נגד תשתיות החמאס והג'יהאד האיסלאמי.
כישלון המאמצים להקמתה של ממשלת האחדות הלאומית נבע בראש ובראשונה מהאינטרסים המנוגדים של שני הצדדים. אבו מאזן וה'פתח' חתרו להביא את החמאס לקבל את תנאי הקהילה הבינלאומית, שבבסיסם הכרה בישראל וגינוי הטרור, ועל-ידי כך להפוך את תנועת החמאס ל"תואמת פתח", לציירה כמי שבגדה בעקרונותיה ולגרום למשבר אידיאולוגי חמור בשורותיה. מנגד, חתרה תנועת החמאס לקבע את מסמך האסירים, שאינו מכיר בישראל, כמצע הממשלה על-מנת לאפשר לה את המשך ההתבססות בשלטון וההצטרפות לאש"ף כדי להשתלט עליו מבפנים.
עיני הכול באזור נשואות לגורל המערכה בין ה'פתח' לחמאס אשר צפויה להימשך על-אף הפסקת האש הזמנית בין הצדדים שהושגה אמש (17 בדצמבר 2006) במעורבות מצרית. ניצחון של חמאס יסמן את הדרך לשאר התנועות האיסלאמיות הרואות במודל שפיתחה, את האפיק המועדף להשתלט על מוסדות המדינה, קרי - אימוץ פרגמטיזם המאפשר ליטול חלק בתהליך הדמוקרטי מתוך כוונה לרוקן את הדמוקרטיה מתוכן לאחר השלמת ההשתלטות על מוסדות השלטון והקמת השלטון האיסלאמי. שלטון איסלאמי בפלשתין נתפס כאחד השלבים המרכזיים בהקמת הח'ליפות האיסלאמית שירושלים מיועדת לשמש כבירתה. לעומת זאת, הכרעה של ה'פתח' תלמד שתהליך האיסלאמיזציה העובר על המזרח התיכון יכול להיות הפיך.
מבחינתה של ישראל המאבק הקיומי מול התנועה הלאומית הפלשתינית ימשך בין אם צד זה יגבר ובין אם זולתו. בהיבט המדיני מלחמת האזרחים מלמדת, כי אין פרטנר קביל בצד הפלשתיני ובוודאי לא גורם כוח היכול לעמוד בהתחייבויות מדיניות ארוכות טווח או לכבד הסכמים ביטחוניים ולהילחם בטרור. הקריאות שנשמעו לא מכבר מההנהגה הישראלית ומחוגי השמאל לפתוח במו"מ עם הפלשתינים אין להן על מה לסמוך, ונראה, כי יוזמיהן שוגים בקריאתם את תמונת המצב בזירה הפלשתינית.
