יכול להיות שאנו התושבים הקטנים והשקטים זן מיוחד? יכול להיות שאנו כטיפה קטנה שאף אחד לא שם לב אליה? מה קורה לנו? או אולי אנחנו כל כך קטנים ושקופים?
הרי לא יכול להיות מצב שבו אנחנו התושבים כאלה פראיירים, משלמים לבנקים ריביות מוגזמות ולא מקבלים תמורה הולמת לצרכים המינימאליים שלנו, ועוד מורידים לנו פקידים שאמורים לתת לנו שירות בשביל לא לגרום יותר מדי הוצאות למערכת הבנקאית, ומעניקים לנו מענה קולי ארוך ומסובך ותמיד מגיעים למקום אחר, ומבזבזים לנו את הזמן וכל זאת בשביל להרוויח על חשבוננו יותר.
קופות החולים מקבלות מאיתנו את מיטב כספנו ומעניקיות לנו תורים ארוכים עד כדי כך שכשיגיע תורינו, יצטרכו לשלוח לנו רופא לעולם הבא. האם זו שיטה לנצל אותנו ולחלוב את כיסנו, הייתכן שישלחו אותנו לרפואה פרטית בבתי חולים ציבוריים? את התרופות היקרות מעלימים מאיתנו, ובוני המדינה שלנו היקרים, הקשישים, נלחמים כל יום בכדי לקבל תרופה שתעניק להם עוד יום של חסד וחיים, מה קורה לנו? ממתי הפכנו לאכזריים ומנוכרים כל כך כמו אויבינו? האם אנחנו כאלה חלשים או שאנחנו רק קיימים בכדי לשלם, ולא לקבל.
ראשי עיריות ומועצות אזוריות שכחו שהתושב הקטן משלם מיסים, והם חיים על חשבוננו וצריך להעניק לנו יחס הוגן. כשאנו מבקשים לדבר עם בר סמכות שאנו לא מכירים בכדי שיפטור לנו בעיה, ואנו לא מהמשפחה שלו, ואו אין לנו קשרים, אין לנו צ'אנס לקבל פגישה עם אותו אדם שיכול לסדר, לעזור, ולהעניק לנו את השרות שמגיע לנו ברווח ולא בחסד.
אולי אנחנו שקופים ווירטואליים ולא קיימים ורק חולמים, האם יתכן שאנו האזרח הקטן נולדנו בכדי לשרת את החכמים והגדולים שמנותקים מאיתנו כל כך, או שאולי אנו כל כך מעטים שלא שמים לב אלינו.
בואו לא נשכח את משרדי הממשלה הרבים, כמו למשל, מס הכנסה, מע"מ, ביטוח לאומי, ממשלה והכנסת, שכול כך קשה לקבל מהם מסמך, עזרה, תשובות ושרות ואולי יחס קטן, או חס ושלום לקבל מהם כסף חזרה, ואוי שלא ניגע להם בכסף, הרי להם יש תכנונים אחרים איך לבזבז את כספנו. להם יש צרכים מיוחדים, ארוחות פאר, סופי שבוע, טיולים, מופעים ואירועים לקבלת תעודה על שלא שילמו ובזבזו את כספי המשרד על האזרח השקוף, ובהצלחה יתרה השכילו לשמור בקופתם הפרטית למען רווחתם האישית.
כל משרד ממשלתי שמגיעים אליו עם בקשה להחזר כספים מהאזרח הקטן והשקוף, הולכים בהרגשה שאנחנו רמאים, תחמנים, גזלנים ורוצחים, אולי הם היו המורים שלנו? וממתי לאזרח השקוף יש זכות לבקש, ומה פתאום שאנו נבקש משהו מהמדינה, הרי אנחנו לא קיימים ולא רשאים לקבל כלום, אלא נזכרים שאנו קיימים רק כשצריך לשלם להם, ובבחירות כמובן שנצביע, ואוי לזה שיבקש זכויות, חס ושלום.
איפה הסובלנות והיושר! איפה החיים של ארץ זבת חלב ודבש! איך נעלמו לנו החלומות והרצונות! איפה ההבטחות שהבטיחו לנו! מה קורה למדינה הקטנה, האהובה והמתוקה שלנו? איפה ההבטחות לשלום ולכלכלה טובה יותר ולמדינה חברתית! אולי אנחנו מאבדים את המדינה והיא מאבדת אותנו!
האם יכול להיות מצב שהמדינה מוכרת אדמות ואוצרות טבע כמו מפעלי ים המלח ולא מתחלקת עם התושבים שהם בעלי הקרקע? האם יתכן שעובדים עלינו ומשלים אותנו, או אולי אנו תמימים? וכך ממשיכים לעבוד עלינו.
יכול להיות שאנו כמו כמה טיפות שנוזלות מברז דולף ובקושי ממלאים שלולית קטנה ועזובה שאולי מייצרת מחלות ושכולם מתרחקים מאיתנו.
בעצם אם אנחנו שלולית קטנה, בואו נחלחל אל תוך אמא אדמה ונתחבר אל מעיינות המים, כך נגדל ויום אחד נופיע מעל פני האדמה כנחל קטן ונחפש את דרכנו במשעולי מורד ההר עד שנחבור אל הים הגדול שמסמל עבורנו את היופי, החיים, השקט, הטוהר, החוזק והעוצמה, ונתחיל להזיז את המים וניצור רוחות חזקות שהים ירעש ויקצוף והמים יעלו אט–אט ליבשה וישטפו את פיהם של מנהיגנו, ויחלחלו ללבותיהם ולרגשותיהם ויפתחו בפנינו הטיפות הקטנות את דלת ההתחשבות, ויזכרו, ולא ישכחו שהם חלק מהטיפות הקטנות, ואנחנו תמיד יכולים להחזיר אותם אל הים הגדול, ויזכרו ויחוו את תחושת טיפת המים הבודדת בים גדול.
ויקבלו אותנו סוף–סוף ממקום חדש, ויתחשבו בנו, ויתחילו להבין שאנו קיימים ונושמים, וגם לנו יש זכויות, ולא פחות מהמנהיגים שלנו.
או אולי אנחנו אשמים שנתנו להם יותר מדי כוח בידיים בכדי שיעשו ככול העולה ברוחם, ואנחנו אשמים שגרמנו להם להסתחרר מהמעמד ומהכוחניות הרבה שנמצאת ברשותם, ואולי הגיע הזמן לשנות.
הגענו למצב שבו חייבים להשתנות ולשנות, לצמוח ולהצמיח מנהיגים חדשים, להוקיע מתוכנו את ציר הרשע, השחיתות, השקר והגזל, ולא לתת לאף אחד יותר כוח לפעול בשמנו וללא ידיעתנו, אנו עם אחד עם הרבה דעות, וטוב שכך, אבל לכולנו מטרה אחת ברורה, לחיות מתוך כבוד, שלום, הבנה תקווה ואהבה. בואו כולנו נתאחד ונאיר את עצמנו בטוב, באהבה ובשמחה שקיימים בתוכנו לפני שיהיה מאוחר.
