נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרון ברק אך פשט את גלימתו וכבר הזדרז לקבל תואר ד"ר של כבוד מן התנועה הרפורמית בישראל. זו התנועה אשר עתרה לפניו במגוון של עתירות במטרה לכרסם במעמדה של היהדות האורטודוכסית הנאמנה בישראל.
מרביתן של העתירות פערו פצע עמוק בלב הקונצנזוס הישראלי, הרואה ביהדות מבית סבא יהדות אוטנטית יחידה בעוד התחליפים השונים מסוג "יהדות מתקדמת" או "יהדות אחרת" נתפסים כגימיק המתאים יותר לארצות הברית של אמריקה.
לא כך חשב כבוד הנשיא בדימוס ברק, אשר במהלך עשרות שנות שפיטה בבית המשפט העליון, הוביל בעקביות פסיקה שהכירה במידה כזו או אחרת בגיורים הרפורמים. אהרון ברק הצליח להוביל מהלך זה, בתיחכום רב, תוך שימוש בפסיקה רב שלבית כפריסת סלאמי, מתוך ניצול מחדליו של המחוקק הישראלי ויציקת תוכן חקיקתי מהפכני ומחודש, תוכן אליו לא התכוון כלל המחוקק הישראלי.
הנשיא ברק, פנומן משפטי מבריק בקנה מידה בינלאומי, איש נעים הליכות ובעל מוטיבציה עזה להטביע את חותמו האישי על ערכי החברה בישראל, סחף אחריו את מרבית שופטי בית המשפט העליון אשר לא שעו לטענה כי מדובר בחקיקה שיפוטית פסולה, פרי ערכיו האישיים של הנשיא הכריזמטי.
מעמדו המיוחד של הנשיא ברק בקהיליית המשפט ובחברה בישראל, הוביל אותו ליומרה לפיה ראוי הוא להכתיב לחברה הישראלית אמונות, ערכים ודעות כדמותו וכצלמו. כה בטוח היה בצדקת דרכו עד כי לא השכיל להכיר במגבלות כוחו ולדעת כי ניתן להנחיל ערכים אך ורק מתוך מידה של צניעות, ספקנות והצבת בלמים ואיזונים לדעות אישיות ומתוך דאגה להשלכות על עתידו של עם ישראל.
יומרה זו היא שגרמה לנשיא ברק לחטוא בחטא היוהרה ולזלזל בביקורת הציבורית. משום כך לא מצא פסול, בעודו מכהן כנשיא בית המשפט העליון, לנהל דו שיח עם התנועה הרפורמית בדבר קבלת תואר דוקטור כבוד לאחר פרישתו. יוהרה זו לא מנעה ממנו לקבל את התואר על אף שכשופט בדימוס רשאי הוא לכתוב פסקי דין במשך שלושת החודשים הסמוכים לפרישתו וכי אחד מפסקי הדין, כך ידעו בעלי הדין, ייכתב בעתירתה של התנועה הרפורמית.
פניות כתבים לקבלת תגובתו של הנשיא ברק לדברים, נותרה ללא תגובה. כך לא צלחה תלונה אשר הגישה התנועה להגינות שלטונית לנציבת תלונות הציבור על שופטים ועתירה לבג"צ אשר נדחתה בטענה כי אין זה בסמכותו להורות לנציבת התלונות לטפל בתלונה.
ואילו הנשיא בדימוס ברק - שותק. "וידום אהרון", זו איננה הנורמה הערכית אשר הציבור מצפה וראוי לה מאת נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אשר העביר בשבט ביקורתו, משרתי ציבור ששמרו על זכות השתיקה ואשר קיבע בפסיקותיו, עקרונות של שקיפות המינהל ואת זכותו של הציבור לדעת.
הנשיא אהרון ברק לימדנו שוב ושוב כי אין איש חסין מביקורת - "הכל שפיט" ו"מלוא כל הארץ משפט". לפיכך, כאשר הנשיא ברק בכבודו ובעצמו איננו נותן מענה לטענות בדבר פגמים אתיים בהתנהגותו, יש להעמידו במבחן. אותו מבחן ציבורי הקרוי על שמו של האזרח בוזגלו. במבחן זה, למרבה הצער, הוא נכשל.