לאחר שסירב למלא תפקיד ההולם את כישוריו ותואם - אולי אף חופף - את האג'נדה (סליחה על המילה) המהותית והבסיסית שלו כאדם בכלל וכפוליטיקאי בפרט, כשר חברתי מובהק ,והעדיף על פניו את משרד הביטחון הנחשק והיוקרתי, לא יכול עמיר פרץ להמשיך לקרוץ לנו קריצות חברתיות. אסור לו לקרוץ, כי יש בקריצה הגלויה הזו מעילה בתפקידו כשר ביטחון. נקודה. הניסיון לאחוז את המקל משני קצוות, לרקוד על שתי הסעיפים ושאר קלישאות נראה מגוחך, מגלומני, פתטי.
אם לאחר הכישלון המחפיר ב"מלחמת לבנון השנייה", שאליה נקלע פרץ כשר ביטחון חדש, טרי כטירון, יכול היה לנער את חוצנו ולנמק את העדר היכולת שלו להשפיע על מערכת שזה מקרוב התמנה לנהל אותה באי-היכרותה, הוא לא יכול לעשות זאת כיום, כשחלף זמן מספיק ללימודה היסודי. אסור לו לעשות זאת.
חשוב לדאוג לרווחת הקשישים בישראל, לעתידן של האימהות החד-הוריות, להווה העגום-משאת של המון העניים במדינת הפערים ה"בלתי אפשריים". אין שאלה, אין ויכוח. אבל מי שאמור להיות מופקד על הטיפול הנמרץ, שאינו סובל דיחוי, בכל אלה הוא שר רווחה. אם עמיר פרץ, שיודע זאת טוב מאתנו, רוצה להיות שר רווחה, עליו רק להגיד "רוצה אני" ומחר בבוקר הוא ימונה. כל עוד הוא אינו מתכוון להתפטר מתפקידו כשר הביטחון, עליו להימנע מראייתו את עצמו ומדיבור על עצמו כעל שר ביטחון חברתי. עיסוק בנושאי רווחה, מי כמוהו יודע, לא יכול להיעשות במסגרת שעות נוספות, כעיסוק צדדי, נלווה ומשלים, בזמן שבו הוא מכהן כשר הביטחון של מדינת ישראל. טוב ומוטב יעשה פרץ, אם יתרכז בכל מעייניו ומשאביו הפיזיים והנפשיים, בכל נשמתו ובכל מאודו, במשרד הביטחון, שם נכונה לו עבודת שיקום אדירה, חסרת תקדים בנחיצותה וחסרת סיכוי בהצלחתה, אם יוסיף לקרוץ ובוודאי אם ישלח יד אל בעבועיה של הלבה החברתית הרותחת.